סנהדריןפז:
טוען את הדף…
דִּין בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ. דְּאָמַר רָבָא: אֲמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״, אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״. ״בֵּין דָּם לְדָם״ – בֵּין דַּם נִדָּה, דַּם לֵידָה, דַּם זִיבָה. דַּם נִדָּה – בִּפְלוּגְתָּא עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: דָּם הַיָּרוֹק – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. דַּם לֵידָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וְלֵוִי, דְּאִתְּמַר, רַב אָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, הַתּוֹרָה טִמְּאַתּוּ וְהַתּוֹרָה טִיהֲרַתּוּ. וְלֵוִי אָמַר: שְׁנֵי מַעֲיָינוֹת הֵן, נִסְתָּם הַטָּמֵא – נִפְתָּח הַטָּהוֹר, נִסְתָּם הַטָּהוֹר – נִפְתָּח הַטָּמֵא. דַּם זִיבָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן: קִישְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, אִם שָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם. ״בֵּין דִּין לְדִין״ – בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דִּינֵי מַכּוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָאִין בֵּית דִּין חָצוּף. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין דִּינֵיהֶן דִּין. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, ״וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״ – מָמוֹן. אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר ״נְתִינָה״ לְמַעְלָה, וְנֶאֱמַר ״נְתִינָה״ לְמַטָּה. מָה לְהַלָּן מָמוֹן, אַף כָּאן מָמוֹן. דִּינֵי מַכּוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. ״בֵּין נֶגַע לָנֶגַע״ – בֵּין נִגְעֵי אָדָם, נִגְעֵי בָתִּים, נִגְעֵי בְגָדִים. נִגְעֵי אָדָם – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: אִם בַּהֶרֶת קָדַם לַשֵּׂעָר הַלָּבָן – טָמֵא, אִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת – טָהוֹר, סָפֵק – טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֵּהָה. מַאי כֵּהָה? אָמַר רָבָא: כֵּהָה – טָהוֹר. נִגְעֵי בָתִּים, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין הַבַּיִת טָמֵא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, בִּשְׁנֵי כְתָלִים בְּקֶרֶן זָוִית. אׇרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרׇחְבּוֹ כִּגְרִיס. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּתִיב ״קִיר״ וּכְתִיב ״קִירֹת״. אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְּקִירוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה קֶרֶן זָוִית. נִגְעֵי בְגָדִים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס אוֹמֵר, מִנַּיִןדרב יצחק בר אבודימי - באלו הן הנשרפין פרישית לה גבי בתו מאנוסתו דמהאי דינא ילפינן והוא דבר שזדונו כרת: הירוק עקביא בן מהללאל מטמא - דם הירוק הוי דם הנדה ואם אמר זקן ממרא כעקביא בן מהללאל מייתי לה לחיוב כרת שפעמים שרואה דם הירוק בתחלת נדותה ולבסוף ב' ימים רואה דם אדום ופוסקת והיא מתחלת למנות שבעה ימים מראיית דם ירוק וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדותה לפי שדם הירוק טהור הוא והיה לה להתחיל למנות מראיית דם אדום: מעין אחד הוא - דם הבא בשבועיים של נקיבה שהוא טמא ודם הבא לאחר שבועיים שהוא טהור ממעין אחד הוא: התורה טימאתו - כל שבועיים: והתורה טיהרתו - לאחר שבועיים וחזרה וטימאתו לאחר שכלין ימי טוהר: ולוי אמר ב' מעיינות הן - נסתם הטמא לאחר שבועיים ונפתח הטהור וכשנסתם הטהור בסוף ימי טוהר נפתח הטמא ואמרי' במס' נדה מאי בינייהו בשופעת מתוך שבועיים לאחר שבועיים או מתוך שמונים לאחר שמונים לרב אע"פ שלא פסק מעיינה בתוך שבועיים ויוצא דם לאחר שבועיים ממנה טהור וללוי טמא עד שתפסוק שעה דנימא נסתם הטמא והשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים לרב טמאה ואע"פ שזהו מעין עצמו של ימי טוהר וללוי טהורה עד שיפסוק מעין הטהור ויפתח מעין הטמא ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהא קאתי לידי כרת אי רבנן כרב והוא כלוי איכא כרת לאחר ימי טוהר ואי רבנן כלוי והוא כרב איכא כרת בתחלת ימי טוהר דרב לקולא ולוי לחומרא: קישתה ג' ימים בתוך אחד עשר יום כו' - כתיב בפרשת זבה באחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם הימים המביאין לידי זיבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ותניא בפרק בנות כותים (נדה לו:) דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד מגיד שדם הקישוי שיצא קודם הולד מחמת צער הקישוי אינו מביאה לידי זיבה וכ"ש דם שלאחר הולד אבל אם ראתה ג' ימים רצופין בהן מתוך קושי ושפתה קודם יציאת הולד יום אחד מעת לעת ששקטה ונחה מצערה ואח"כ ילדה בין מתוך קושי בין מתוך שופי הרי זו יולדת בזוב לפי שכיון שלאחר ג' שפתה איגלאי מילתא דלאו מחמת ולד אתא ונעשית בהן זבה למנות ז' נקיים כדין זבה וכל זמן שלא תספור ז' נקיים לא יהא דם שלה דם טוהר ואפילו לאחר שבועיים ואחר מלאת שמונים שלה צריכה שני קרבנות אחד ללידתה ואחד לזיבתה: לילה ויום - אבל מעת לעת לא חשיב שופי אם שפתה משש שעות של שלישי עד שש שעות של ד' הואיל וה"ל מקצת קושי ביום השופי לא הויא יולדת בזוב ור"א לחומרא ורבי יהושע לקולא והיינו דבר שזדונו כרת: ששפתה מן הצער - ואין אנו חוששין אם לא שפתה מן הדם: בפלוגתא דשמואל ור' אבהו - וכיון דאפיקי הני בי תרי ממונא מהאי ויהבו להאי בדינא דידהו והלך זה וקידש אשה באותו ממון לשמואל מקודשת לרבי אבהו אינה מקודשת דה"ל קידשה בגזל וקי"ל בפ"ב דקידושין (דף נב.) גבי מעשה דה' נשים שנתקדשו בכלכלה קידשה בגזל אינה מקודשת דהשתא אתי לידי כרת אי רבנן כשמואל וזקן ממרא כרבי אבהו וא"נ רבנן כרבי אבהו וזקן ממרא כשמואל אתי לידי כרת דקא משוי להו קידושין ואי אתי אינש אחרינא לבתר הכי וקדשה מפיק לה מבתרא בלא גט וה"ל דבר שזדונו כרת בלא עדים ובלא התראה דאי איכא עדים והתראה הוי מיתת ב"ד ואי ליכא לא זה ולא זה הוי כרת: ונתתה נפש תחת נפש - במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומיחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרי וכפלוגתא באלו הן הנשרפין ואי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר ליה זקן ממרא וקידשו בו את האשה לרבי מקודשת לרבנן אינה מקודשת ואי אתי איניש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר: נתינה למעלה - גבי נוגף אשה הרה ונתן בפלילים (שמות כ״א:כ״ב) דמי ולדות: בכ"ג - ואם הלקוהו ג' לר' ישמעאל חייבין לו ממון כשאר חובל בחבירו ומקדש בו את האשה ולרבנן בדין הלקוהו ואם תפס ממונו וקידש בו אינה מקודשת: ספק - אם זה קדם אם זה קדם: כהה - כאילו כהה הנגע דהוי מסימני טהרה כשמשתנה הלובן לאחר הסגר ולרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת ולר' יהושע פטור: עד שיראה כשני גריסין - שיעור הנגע כגריס על גריס וכתיב את האבנים אשר בהן הנגע שיהא הנגע על שתי אבנים על כל אחד ואחד שיעור נגע על ב' כתלים ובקרן זוית כגון מקצוע דרומית מזרחית אורכו כשני גריסין ורחבו כגריס שיהא בקיר הדרומי גריס וכן בקיר המזרחי והנגע כולו מחובר כאחד: מאי טעמא דר' אליעזר - דבעי קרן זוית: כתיב - ומראיהן שפל מן הקיר (ויקרא ינ) וכתיב והנה הנגע בקירות הבית: זה קרן זוית - ורבנן לא בעו קרן זוית והיכא דליתיה בקרן. זוית ונכנס בה אדם ואח"כ נכנס למקדש לרבנן חייב כרת לר' אלעזר בר"ש פטור:דין בתו מאנוסתו - בכולהו משכח פלוגתא בר מהאי ורוצה לומר דאין זקן ממרא מודה בגזירה שוה זו: עקביא בן מהללאל מטמא - ואף על גב דעקביא מחמיר זמנין דהויא קולא כגון שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק: כלילי שבת ויומו - לאפוקי יום תחלה ואח"כ לילה אלא א"כ שפתה לילה שלם ואחר כך יום שלם כלילי שבת ויום שהיום הולך אחר הלילה: בפלוגתא דרבי יהושע ורבנן - פי' בקונטרס לרבנן אם נכנס למקדש חייב ולרבי יהושע פטור ולא יתכן דאכי האי גוונא לא מחייב זקן ממרא כיון שהוא בעולה ויורד דהא ילפינן לעיל דבר דבר מונעלם דבר דתנן בפ' [הור'] כהן משוח (הוריות דף ט.) מביאין עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה: רבי יהושע אומר כיהה - פירש בקונטרס כאילו כיהה הנגע דהוא מסימני טהרה כשמשתנה בו לובן שלו לאחר הסגר וקשה היכי פריך בשילהי נזיר (דף סה:) ודילמא כיהה וטמא הא לפירושו כל כיהה טהור ועוד אי כיהה וטמא היינו ת"ק ונראה כגירסת ר"ח קהה בקו"ף ול"ג אומר כלומר ר' יהושע הקשה ודקדק בדבר כמו הקהה את שיניו וכן מקהו אקהייתא בשוקא (יבמות דף קי:) מאספים אסופות של בני אדם כלומר עמדו למניין ולא ידע הש"ס אם להביא ראיה לת"ק או לסתור ולהכי בעי מאי קיהה וקאמר קיהה וטיהר ומיהו בירושלמי דריש שבועות משמע דיש כיהה טמא דאמר התם והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא וכהה מן הכהה טהור: