סנהדריןפח.
טוען את הדף…
לִפְרִיחָה בִּבְגָדִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה? נֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בָּאָדָם, וְנֶאֶמְרָה קָרַחַת וְגַבַּחַת בִּבְגָדִים. מָה לְהַלָּן – פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר, אַף כָּאן – פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר. ״דִּבְרֵי״ – אֵלּוּ הָעֲרָכִין, וְהַחֲרָמִים, וְהַהֶקְדֵּישׁוֹת. הָעֲרָכִין – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: הַמַּעֲרִיךְ פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן דָּמָיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמַר כְּלוּם. הַחֲרָמִים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה וְרַבָּנַן. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים הוּא לַה׳״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״? שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים. הֶקְדֵּשׁוֹת, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צִינּוֹרָא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ צְרִיכָה עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לִפְדּוֹתָהּ. ״רִיבֹת״ – זֶה הַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע. הַשְׁקָאַת סוֹטָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן: הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַנֵּא עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם. עֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן: מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵחוֹטְמוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל – מִצַּוָּארוֹ. טׇהֳרַת מְצוֹרָע – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אוֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טׇהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ עַל מְקוֹמוֹ וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל שֶׁל שְׂמֹאל וְיוֹצֵא. ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ – זֶה לֶקֶט, שִׁכְחָה, פֵּיאָה. לֶקֶט – דִּתְנַן: שְׁנֵי שִׁבֳּלִין – לֶקֶט, שְׁלֹשָׁה – אֵינָן לֶקֶט. שִׁכְחָה – שְׁנֵי עֳמָרִין – שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה – אֵינָן שִׁכְחָה. וְעַל כּוּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ לְעָנִי, וְאַרְבַּע לְבַעַל הַבַּיִת. פֵּיאָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: מִצְוַת פֵּיאָה לְהַפְרִישׁ מִן הַקָּמָה. לֹא הִפְרִישׁ מִן הַקָּמָה – יַפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִין. לֹא הִפְרִישׁ מִן הָעֳמָרִין – יַפְרִישׁ מִן הַכְּרִי עַד שֶׁלֹּא מֵירְחוֹ. מֵירְחוֹ – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף מַפְרִישׁ מִן הָעִיסָּה. שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הוּא אוֹמֵר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְהֵן אוֹמְרִין מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – אֵינוֹ נֶהֱרָג. הוּא אוֹמֵר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְכׇל שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – אֵינוֹ נֶהֱרָג. עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי לֹא הָרְגוּ אֶת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵן אוֹמְרִין ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״ – נֶהֱרָג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא הָרְגוּ אֶת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹרָה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. תְּנַן: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי; כָּךְ לִמַּדְתִּי, וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵירַי. מַאי לָאו? דְּהוּא אָמַר ״מִפִּי הַשְּׁמוּעָה״, וְהֵם אוֹמְרִין: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינֵינוּ״? לָא, הוּא אוֹמֵר: ״כָּךְ הוּא בְּעֵינַי״, וְהֵם אוֹמְרִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי זְעֵירָא מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינּוּיוֹ – קִינּוּיוֹ מָחוּל.לפריחה בבגדים - אם פרוח תפרח הצרעת ונתמלא כל הבגד: אדם שפרחה בכולו טהור - דכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) אם פרוח תפרח הצרעת וגו' ופליגי רבנן עליה והיכא דפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש לרבנן חייב ולר' יונתן פטור: המעריך פחות מבן חדש - אמר על פחות מבן חדש ערכו עלי והתורה לא נתנה לו ערך דגבי ערכין כתיב (ויקרא כ״ז:ו׳) ואם מבן חדש וגו': ר"מ אומר נותן דמיו - כמה שהוא נמכר בשוק דקסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ולרבנן פטור ואם בא גיזבר ומשכנו לר"מ הוי הקדש ואין אשה מתקדשת בו אלא אם כן יודע בו כדתנן (קידישין דף נב:) ובהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש ולרבנן לא הוי הקדש והרי הוא של בעלים לקדש בו האשה והאחר שקדש בו אינה מקודשת א"נ לר"מ הוי הקדש והנהנה ממנו מביא אשם מעילות והרי אותו אשם קדש קדשים והאוכלו בטומאת גופו חייב כרת ולרבנן לא הוי הקדש והרי של בעלים הוא והנהנה ממנו לא מעל ואם הביא אשם מעילות חולין לעזרה הוא ואין חייבין עליו משום טומאה: לבדק הבית - ומועלין בהן: לכהנים - ואין מועלין בהם: שחל על קדשי קדשים - כדתנן (ערבין דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כפי חלק שיש לו בה כדמפרש במסכת ערכין בפ' המקדיש: צינורא - מזלג קטן שטווין בו זהב: י' כהנים - כדמפרש בפרק קמא י' כהנים כתובין בפרשה אם נפדית בפחות מעשרה בני אדם עדיין הקדש היא ומועלין בה ולרבנן אין מועלין בה: המקנא לאשתו - המתרה באשתו אל תסתרי עם איש פלוני: ומשקה על פי עד אחד - שבא ואמר אני ראיתיה שנסתרה ואם לא השקה נאסרת עליו ותנן (סוטה דף כד.) אלו לא שותות ולא נוטלות כתובתן האומרת איני שותה והיכא דליכא עידי סתירה ואמרה איני שותה לרבי אליעזר אין לה כתובה לרבי יהושע יש לה כתובה שאינה נאסרת עליו ואם מכרה לאחר כתובתה קנה ואם תופס ממונו של זה כדי כתובה הרי הוא שלו לקדש בו את האשה ולרבי אליעזר הוי גזל ולא קידש: מאין היו מודדין - לידע אי זו עיר קרובה אל החלל: מטבורו - ואותה שקרובה לטבורו תביא את העגלה ולא הקרובה לחוטמו: ר' עקיבא אומר מחוטמו - ובמסכת סוטה מפרש טעמא מר סבר עיקר חיותיה באפיה ומר סבר עיקר חיותיה בטבוריה: ממקום שנעשה חלל - דהיינו מצואריה דסתם חלל מן הצואר כדמפרש התם לתת אותך על צוארי חלל רשעים ותנן (קידושין דף נו:) המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת ואם מדד זקן ממרא מטיבורו וב"ד מחוטמו והביאו אלו עגלה ואלו עגלה למר זו עגלה אסורה ואין מקדשין בה וזו אינה עגלה ומקדשין בה ולמר הוי איפכא: אין לו טהרה עולמית - דבעינן קרא כדכתב כדאמרן בנגמר הדין: נותן על מקומו - על . מקום הבוהן נותן דם האשם וטהור ליכנס למקדש ולאכול קודש דהיינו זדונו כרת: שלש אינן לקט - שאין דרך להפקירן: שלשה אינן שכחה - בסיפרא יליף לה מקראי בפרשת שכחה ואם נחלק זקן ממרא ואמר אף שלשה שכחה ובא עני ונטלן ובא בעל הבית ונטלן הימנו לזקן ממרא הוי גזל ואין מקדשין בו אשה ולרבנן מקודשת: מצות פיאה מפריש מן הקמה - דכתיב לא תכלה אלא הנח לפניהם והם יקצרוהו: מרחו - בכרי נתחייב במעשר דנגמרה מלאכתו הלכך מעשר תחילה את הכרי מכל מעשרותיו ונותן לו את הפאה שאילו הפרישה לא היו עניים צריכין לעשרה דלקט שכחה פאה פטורין מן המעשר: אף מפריש מן העיסה - אם טחנה ולשה ולת"ק טחנה פטור דקנייה בשינוי ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר' ישמעאל לא הוי גזל לרבנן הוי גזל: עקביא בן מהללאל - נחלק על חכמים בלשכת הגזית בד' דברים במסכת עדיות (פ"ה משנה ו) שהיה אומר לבנו בשעת מיתתו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר לו אבא ואתה מפני מה לא חזרתה בהם אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים הם עמדו בשמועתן ואני עמדתי בשמועתי אבל אתה שמעת מפי היחיד וכו': על קינויו - שקינא לאשתו אל תסתרי עם פלוני: קינויו מחול - ואם נסתרה אינה נאסרת עליו:מרחו מעשר ונותן לו - ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פיאה ולא ביררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר וא"ת תרומה נמי לתני שתורם ונותן לו וכ"ת דתרומה בלאו הכי יפריש העני דכל פיאה חייבת בתרומה חדא דאם כן הרי הוא מקדים מעשר לתרומה גדולה ועוד דתנן במסכת תרומות פ"ק [מ"ה] אין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפיאה וי"מ דלהכי לא תני תורם דאפילו הפקיר לאחר מירוח פטור מן התרומה (דתנן במסכת מעשרות פ' שלשה מינין) פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורים משום גזל מפוזרים מותרין בין כך בין כך חייבין במעשר ופטורים מן התרומה וליתא דבירושל' מפרש דלהכי פטורין מן התרומה לפי שאי אפשר לגורן שתעקר. אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה לפיכך אין צריך לתרום כשמצא פירות דמסתמא הופרשה מהם תרומה גדולה ונראה לפרש דמשום דתרומה דבר מועט לא חש להזכיר: קינויו מחול - היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מיכן אין יכול למחול: