סנהדרין קב:

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 102b · Chapter 11: Chelek

דְּאִתְּפַח, הֲדַר קָא דָרֵישׁ. אָמְרִי: לָא קַבֵּילְתְּ עֲלָךְ דְּלָא דָּרְשַׁתְּ בְּהוּ? אָמַר: אִינְהוּ מִי הֲדַרוּ בְּהוּ, דַּאֲנָא אֶהְדַּר בִּי? רַב אָשֵׁי אוֹקֵי אַשְּׁלֹשָׁה מְלָכִים. אֲמַר: לִמְחַר נִפְתַּח בְּחַבְרִין. אֲתָא מְנַשֶּׁה, אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: חֲבֵרָךְ וַחֲבֵירֵי דַּאֲבוּךְ קָרֵית לַן? מֵהֵיכָא בָּעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּבָעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא לָא גְּמִירַתְּ, וַחֲבֵרָךְ קָרֵית לַן? אֲמַר לֵיהּ: אַגְמְרֵיהּ לִי, וְלִמְחַר דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ מִשְּׁמָךְ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּקָרֵים בִּישּׁוּלָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵאַחַר דְּחַכִּימַתְּ כּוּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא קָא פָּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵת הָתָם, הֲוֵת נָקֵיטַתְּ בְּשִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא וְרָהֲטַתְּ אַבַּתְרַאי. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: נִפְתָּח בְּרַבְּווֹתָא. אַחְאָב: אָח לַשָּׁמַיִם, אָב לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָח לַשָּׁמַיִם, דִּכְתִיב: ״אָח לְצָרָה יִוָּלֵד״. אָב לַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים״. ״וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַלּוֹת שֶׁעָשָׂה אַחְאָב – כַּחֲמוּרוֹת שֶׁעָשָׂה יָרׇבְעָם. וּמִפְּנֵי מָה תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָרׇבְעָם? מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָיָה תְּחִילָּה לַקַּלְקָלָה. ״גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לָךְ כׇּל תֶּלֶם וָתֶלֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. וּמְנָא לַן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל״. ״עָצוּר״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְעָזוּב״ – לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עׇמְרִי לַמַּלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא [אֶת] שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אַחְאָב לַמַּלְכוּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה? מִפְּנֵי שֶׁכִּיבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּיתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם״. ״כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כׇּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ״. ״וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשׁוֹנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת״. מַאי ״מַחְמַד עֵינֶיךָ״? לָאו סֵפֶר תּוֹרָה? דִּילְמָא עֲבוֹדָה זָרָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כׇּל הַזְּקֵנִים וְכׇל הָעָם לֹא תֹאבֶה וְלֹא תִשְׁמַע״. וְדִילְמָא סָבֵי דְּבַהֲתָא הֲווֹ? מִי לָא כְּתִיב: ״וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״? וְאָמַר רַב יוֹסֵף: סָבֵי דְּבַהֲתָא. הָתָם לָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם״, הָכָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם״, דְּאִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲווֹ בְּהוֹן צַדִּיקֵי. וּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכׇל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹסֵף: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ״, וּתְנֵינָא: בְּכׇל יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ שָׁקוּל הָיָה?! אֶלָּא, אַחְאָב וַותְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּיפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. מַאי ״צֵא״? אָמַר רָבִינָא: ״צֵא מִמְּחִיצָתִי״, שֶׁכֵּן כְּתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: דְּפָרַע קִינֵּיהּ מַחְרֵיב בֵּיתֵיהּ. ״וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּתַב עַל דַּלְתוֹת שֹׁמְרוֹן אַחְאָב כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ״וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: שֶׁהָיָה קוֹדֵר אַזְכָּרוֹת, וְכוֹתֵב עֲבוֹדָה זָרָה תַּחְתֵּיהֶן. מְנַשֶּׁה – שֶׁנָּשָׁה יָהּ. דָּבָר אַחֵר: מְנַשֶּׁה – שֶׁהִנְשִׁי אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּמְנָלַן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״. מָה אַחְאָב אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף מְנַשֶּׁה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל מְנַשֶּׁה אֶל ה׳ וַיֵּעָתֶר לוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ״. מָר סָבַר: בִּגְלַל מְנַשֶּׁה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאִינְהוּ לָא עֲבוּד, וּמָר סָבַר:

איתפח - נתרפא: אמרו לו - תלמידיו לא קבלת עילווך וכו': אמר אינהו מי הדרו בהו - מדרכם הרעה דאנא אהדר לי מלדרוש: אוקי אשלשה מלכים - אוקי סיום הך פירקא עד שהגיעו לג' מלכים: אמר למחר נפתח בחברין - נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד: א"ל - מנשה בחלום: חברך וחברא דאביך אנן - כלומר וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך: מהיכא בעית למשרא המוציא - אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא: וחבירך קרית לן - ואתה קורא אותנו חבירך: מהיכא דקרים בשולא - דרפתא ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת או משוליו אבל באמצע לא שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ל"א מהיכא דקדים כלומר מהיכא שמקדים לאפות והיינו הך ל"א מהיכא דגמר בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו"ל וראשון נראה: הוית נקוט שיפולי גלימך - היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט: נפתח ברבוותא - נתחיל לדרוש ברבותינו ולא אמר בחבירינו: אח לשמים - רע לשמים כדאמרינן (מגילה דף יא.) באחשורוש אח וראש: דכתיב ואח לצרה יולד - [ווי לצרה] אלמא אח לשון רעה ווי: אב לעבודת כוכבים - שהיה אוהבה ביותר דכתיב כרחם אב אלמא אב מרחם והני קראי בכדי נקט להו: ויהי הנקל - באחאב כתוב [כלומר קלות היו לאחאב כל חטאותיו של ירבעם]: מפני מה תלה הכתוב בירבעם - דבכמה מקומות כתיב לא סר מכל חטאת ירבעם ולא כתיב אחאב אע"פ שהיה רשע ממנו: תחלה לקלקלה - שהיה מלך ראשון שהקדיח את תבשילו: גם מזבחותם - הכי רישיה דקרא בגלגל שוורים זבחו גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי: משתין בקיר - ת"ח משית בקירות לבו: ומניין שכבד את התורה דכתיב והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם והיינו ספר תורה ועל זה השיבו את הדבר הזה לא אוכל לעשות: ודילמא - מחמד עיניו היינו עבודת כוכבים: לא ס"ד - מדקאמרי ליה זקנים לא תשמע ולא תאבה ואי עבודת כוכבים מי הוו אמרו ליה הכי: סבי דבהתא - זקנים שפלים שהיו רשעים כמו שמצינו באבשלום דקרי ליה לסבי דבהתא זקנים: שקול היה - מחצה עונות ומחצה זכיות מדמהדרי כולי האי מי יפתה את אחאב משמע דבקושי גדול נענש: רוחו של נבות - שלפי שהוא הרג נבות היה רוחו מחזר לפתותו ולהפילו: דפרע קיניה - קנאה הפורע נוקם חמתו וקנאתו מחריב ביתיה כרוח של נבות שנקם כעסו מאחאב ויצא ממחיצתו של הקב"ה: קודר אזכרות - מוחק שמות שבתורה: וכותב שם עבודת כוכבים תחתיהן - לפיכך היה מתחבא שאילו היה עושה בפרהסיא לא היו מניחין [אותו] לעשות כן קודר כמו (עירובין נח.) מקדרין בהרים ל' (נוקב) [מחטט ונוקר]: שנשה יה - ששכח הקב"ה: שהנשי - השכיח: מה אחאב אין לו חלק - כדאמרן עזוב לעולם הבא: ושניהם - רבי יהודה דאמר יש לו חלק ורבנן דאמרי אין לו חלק: