סנהדריןמח:
טוען את הדף…
הָתָם מִשּׁוּם מְרָרַיְיהוּ. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נָגְעוּ בַּמִּטָּה, אֲבָל נָגְעוּ בַּמִּטָּה – אֲסוּרִין. תַּרְגְּמַהּ עוּלָּא: בְּמִטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ, דְּמִחַלְּפִי בְּתַכְרִיכִי הַמֵּת. תָּא שְׁמַע: כִּיס שֶׁעֲשָׂאוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין – אָסוּר לְהַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת. הִנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין – יַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת. אֵימָא: עֲשָׂאוֹ וְהִנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין – אָסוּר לְהַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת, כִּדְרַב חִסְדָּא. תָּא שְׁמַע: אָמַר לְאוּמָּן ״עֲשֵׂה לִי תִּיק שֶׁל סֵפֶר״ אוֹ ״נַרְתִּיק שֶׁל תְּפִילִּין״ – עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קוֹדֶשׁ, מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חוֹל. נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קוֹדֶשׁ – אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חוֹל. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: צִיפָּן זָהָב אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – פְּסוּלוֹת. עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – כְּשֵׁירוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה פְּסוּלוֹת, עַד שֶׁיְּעַבְּדוֹ לִשְׁמָן. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דְּרָמוּ בֵּיהּ מֵת, וְאָרְגִי בֶּגֶד לַמֵּת? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּגוֹן שָׁכְבֵי דְּהַרְפַּנְיָא. דְּרַשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי, וְרַבָּנַן אָמְרִי: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרוּגֵי מַלְכוּת – נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, הֲרוּגֵי בֵּית דִּין – נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הֲרוּגֵי מַלְכוּת נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ״? אָמַר לָהֶן: בֶּן אֲחִי אָבִיו הָיָה, וְרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הָיָה. וַהֲלֹא הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ? אָמַר לָהֶן: אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו הָרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי״. וְרַבָּנַן? הַהוּא בָּנִים הָרְאוּיִין לָצֵאת מִמֶּנּוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, לְמָה לִי ״וָמֶלֶךְ״? וּלְטַעְמָיךְ, אֱלֹהִים לְמָה לִי? אֶלָּא לְאַפּוֹשֵׁי רִיתְחָא. הָכִי נָמֵי, לְאַפּוֹשֵׁי רִיתְחָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: ״נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ״, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיָּנׇס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה׳ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לֹא אֵצֵא כִּי פֹּה אָמוּת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין״, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? לְחַיֵּי שָׁעָה. ״וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי״. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא תַּעֲבֵיד בְּהַאי גַּבְרָא. אִי קָטְלַתְּ לֵיהּ, קַבֵּול לָטוּתֵיהּ דְּלַטְיֵיהּ אֲבוּךְ. וְאִי לָא, שִׁבְקֵיהּ דְּלֵיקוּ בְּלָטוּתֵיהּ דְּלַטְיֵיהּ אֲבוּךְ. ״וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל קְלָלוֹת שֶׁקִּילֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ שֶׁל דָּוִד. ״אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם״. ״זָב״ – מֵרְחַבְעָם, דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָים״, וּכְתִיב: ״וְכׇל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״. ״מְצוֹרָע״ – מֵעוּזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וּבְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה׳ אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה׳ לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת״, וּכְתִיב: ״וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ״. ״מַחֲזִיק בְּפֶלֶךְ״ – מֵאָסָא, דִּכְתִיב: ״רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו.״ וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁאֲחָזוֹ פּוֹדַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי דָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ: כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי. מְנָא יָדַע? אִי בָּעֵית אֵימָא: מֵיחַשׁ הֲוָה חָיֵישׁ בֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵרַבֵּיהּ הֲוָה גְּמִיר לַהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם״. ״נוֹפֵל בַּחֶרֶב״ – מִיֹּאשִׁיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעָשׂוּ כׇּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה. ״וַחֲסַר לֶחֶם״ – מִיכׇנְיָה, דִּכְתִיב: ״וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי:התם מחמת מררייהו - מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה: אבל נגעו במטה אסורין - ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה: במטה הנקברת עמו - שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת: אסור להניח בו מעות - דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא: הניח בו תפילין כו' - באקראי בעלמא: אימא הכי - כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי: ציפון זהב - לתפילין: פסולות - הלכה למשה מסיני הוא: טלה עליהם - לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות - דכתיב בהן (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה' בפיך: אע"ג שלא עבדו - לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה: איכא דוכתא דרמו בה מיתי - שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו: שכבי דהרפניא - עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה: הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו': לרשתו - משמע ירושה גמורה ומן הדין: והלא הרבה בנים היו לו - לא ידענא מהיכא ילפי: היינו דכתיב ומלך - העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך: למה לי ומלך - אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי: וליטעמיך - דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר: אלהים למה לי - הא מחייב ליה משום מלכות: לאפושי ריתחא - דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע: כי פה אמות - ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך: לחיי שעה - דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו: כה דבר יואב וכה ענני - משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד - מפני שקיבלן שלמה עליו: לעלות במרכבה - וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה: מחזיק בפלך - אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים: פודגרא - כן שם החולי אף בלשוננו: מנא ידע - רב נחמן: וארוחתו ארוחת תמיד - מאת נבוכדנצר היתה לו:אע"פ שלא עיבדן לשמן - פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם: בשלמא למ"ד נכסים למלך - תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי"ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך: