סנהדריןכה:
טוען את הדף…
קִים לִי בְּנַפְשַׁאי דְּיָדַעְנָא טְפֵי. אֲבָל תּוֹלֶה בְּדַעַת יוֹנוֹ – אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת יוֹנוֹ, דְּאָמַר: בְּנַקָּשָׁא תַּלְיָא מִילְּתָא, וַאֲנָא יָדַעְנָא לְנַקּוֹשֵׁי טְפֵי. אֲבָל תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. מֵיתִיבִי: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא – אֵלּוּ הֵן הַמְשַׂחֲקִים בִּפְסֵיפָסִים. וְלֹא בִּפְסֵיפָסִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִיפֵּי רִימּוֹנִים. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיְּשַׁבְּרוּ אֶת פְּסֵיפָסֵיהֶן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילּוּ בְּחִנָּם לָא עָבְדִי. מַלְוֶה בְּרִיבִּית: אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלֹּוֶה. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיְּקָרְעוּ אֶת שְׁטָרֵיהֶן, וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילּוּ לְגוֹי לָא מוֹזְפִי. וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים – אֵלּוּ שֶׁמַּמְרִין אֶת הַיּוֹנִים. וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיְּשַׁבְּרוּ אֶת פְּגָמֵיהֶן, וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילּוּ בַּמִּדְבָּר נָמֵי לָא עָבְדִי. סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – אֵלּוּ שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית אַחֶרֶת וְיִבָּדְלוּ. וְאָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: לֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא חֲזָרַת מָמוֹן. כֵּיצַד? אוֹמֵר: אֲנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, כִּינַּסְתִּי מָאתַיִם זוּז בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וַהֲרֵי הֵן נְתוּנִין בְּמַתָּנָה לַעֲנִיִּים. קָתָנֵי מִיהַת: בְּהֵמָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אִי תִּקְדְּמֵיהּ יוֹנָךְ לְיוֹן״, הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּהֵמָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אָרָא״, בְּהֵמָה בַּת הָכִי הִיא? אִין, בְּשׁוֹר הַבָּר, וּכְמַאן דְּאָמַר שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא, דִּתְנַן: שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִין חַיָּה. תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַגַּזְלָנִין וְהַחַמְסָנִין. גַּזְלָן? דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִמְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן. מֵעִיקָּרָא סְבוּר: מְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן לָא שְׁכִיחָא. אִי נָמֵי, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם בְּעָלְמָא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּסוֹף סוֹף מָמוֹנָא הוּא דְּקָא שָׁקְלִי, פַּסְלִינְהוּ רַבָּנַן. הַחַמְסָנִין, מֵעִיקָּרָא סְבוּר דְּמֵי קָא יָהֵיב (אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא). כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא חָטְפִי, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. תָּנָא: עוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הָרוֹעִים, הַגַּבָּאִין, וְהַמּוֹכְסִין. רוֹעִים, מֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא מְכַוְּונִי וְשָׁדוּ לְכַתְּחִילָּה, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. הַגַּבָּאִין וְהַמּוֹכְסִין, מֵעִיקָּרָא סְבוּר מַאי דְּקִיץ לְהוּ קָא שָׁקְלִי. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא שָׁקְלִי יַתִּירָא, פַּסְלִינְהוּ. אָמַר רָבָא: רוֹעֶה שֶׁאָמְרוּ, אֶחָד רוֹעֵה בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵה בְּהֵמָה גַּסָּה. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: רוֹעֵה בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – פְּסוּלִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כְּשֵׁרִין. רוֹעֵה בְּהֵמָה גַּסָּה, אֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כְּשֵׁרִין. הָהוּא בִּמְגַדְּלִים אִיתְּמַר. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר. מַאי לָאו, לְעֵדוּת? לָא, לְדִינָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר. וְאִי לְעֵדוּת, שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי? וְאֶלָּא מַאי, לְדִינָא? מַאי אִירְיָא שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר? כֹּל בֵּי תְלָתָא דְּלָא גְּמִרִי דִּינָא נָמֵי! הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ הָנֵי דְּלָא שְׁכִיחִי בַּיִּישּׁוּב. אָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה – פָּסוּל, סְתָם גַּבַּאי – כָּשֵׁר. אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא עֲבַד גַּבְיוּתָא תְּלֵיסַר שְׁנִין. כִּי הֲוָה אָתֵי רֵישׁ נַהֲרָא לְמָתָא, כִּי הֲוָה חָזֵי רַבָּנַן אֲמַר לְהוּ: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ״. כִּי הֲוָה חָזֵי אִינָשֵׁי דְּמָתָא אָמַר: רֵישׁ נַהֲרָא אֲתָא לְמָתָא, וְהָאִידָּנָא נָכֵיס אַבָּא לְפוּם בְּרָא וּבְרָא לְפוּם אַבָּא,קים לי בנפשאי - ולא היתה ספיקא בידו וטעות הוא וכי אתני אדעתא דהוא נצח אתני ולא גמר ואקני אבל תולה בדעת יונו ספיקא הוא בידו אי נצח ואפ"ה אתני מספיקא הלכך גמר ומקני: בנקשא תליא מילתא - שיש לו דפין של עץ מנקשין זו לזו והיונה שומעת קולן ומכרת שבעלה מזרזה וממהרת לעוף: ה"ג אנא ידענא בנקשא טפי: נקשא - הכאה זו על זו: פספסין - שברי עצים והן מרלי"ש בלע"ז: אפילו קליפי אגוזים - שאין עשויין לכך ואקראי בעלמא הוא: דאפילו לנכרי - שישתכח שם ריבית מפיהם דתו ודאי לא הדרי לקלקולייהו: שממרים את היונים - מרגיזים אותן זה על זה להלחם: אפילו בהמה וחיה - דלאו מילתא דשכיחא הוא: פגמיהן - אלו דפין שמזרזים בהן: אפילו במדבר - דלא שכיחי יונים דיישוב והאי פירושא ללישנא דארא נקיט ליה ולא מגופא דברייתא היא וללישנא דאי תקדמה יונך ליון איכא לפרושי חזרה גמורה דהא אפילו בחנם נמי לא עבדו כדפרישית גבי קוביא: ויבדלו - שלא ישאו ויתנו בפירותיהן ויפקרו גנותיהן לעניים: לא חזרת דברים - לומר לא נוסיף עוד אלא חזרה הנכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים: היינו דמשכחת לה בהמה - דאפשר שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו: בת הכי היא - שתביא בהמות הבר לביתה עמה והלא ירדפוה החיות: שור הבר - דומה לחיה ואם מגדלו בביתו הולך למדברות ומטעה החיות לבא אחריו ויש בהן גזל מפני דרכי שלום שמביא אותן מן הביברין והא דקרי ליה בהמה כמאן דאמר מין בהמה הוא ופלוגתייהו לענין התרת חלבו וכיסוי הדם: חמסן - יהיב דמי אלא שאין רצון הבעלים למכור: דאוריי' הוא - אל תשת רשע עד. ובמסכת גיטין (דף נט:) תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום שלא יתקוטט אביו או קרוביו: סוף סוף ממונא שקלי - ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון: פסלינהו - דחשידי למשקל אגרא ואסהודי שקרא: כיון דחזו דחטפי - ושקלי כלומר דאפי' דמי קא יהבי אתי לידי גזלנות כלומר שהיה קשה לבעלים למכור ובעל כרחן חוטפין וזורקין המעות לפניהם: גבאין - ממונין שהעמידן המלך לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישראל חביריהם: אקראי בעלמא - מה שהבהמה נכנסת לשדות של אחרים ורועה אקראי הוא ואין הרועה מתכוין לכך: יתירתא - יותר מן הקצבה: בארץ ישראל - חמירי טפי משום ישוב ארץ ישראל: מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם ואפי' הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנסת בשדה של אחרים: ה"נ מסתברא - דרועה בהמה גסה פסול: נאמנין עלי שלשה רועי בקר - מכלל דאי לא קבלינהו עליה לא מהימני: לא לדינא - דלדינא מודינא דפסולין משום דלא גמירי דינא: דלא שכיחי בישוב - ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו אי קבלינהו עלויה לא מצי למיהדר: סתם רועה - דאכתי לא חזינן דעיילו בהמותיו בשדות אחרות: סתם גבאי כשר - עד דשמעינן ביה דשקיל יתירתא: כי הוה חזי - אבוה דר' זירא: רבנן - מיושבי העיר: אמר לך עמי בא בחדריך - דלא נחזינא בך ריש נהרא שהוא שר העיר ורואה שרבים יושבי העיר ושואל ממון הרבה לכל שנה והוא היה מיקל עליהם המס ומדחה את שר העיר לאמר שיושביה מועטין ואין ממי לגבות: נכיס אבא לפום ברא - ישחוט את האב לפני הבן כלומר יגבה מהן ממון:אי נמי מפני דרכי שלום - תימה למ"ד מפריחי יונים ארא א"כ מעיקרא נמי פסולים מפני דרכי שלום וי"ל דהא דאמרי' מפני דרכי שלום קאי אלישנא דתקדמיה יונך ליון: מעיקרא סבור דמי קיהיב - וא"ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת ועי"ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו ולא היו חוששין אם יתפייסו פסלינהו: מגדלי איתמר - פי' בהמה דקה אסור לגדל אפי' בבית משום ישוב ארץ ישראל דילמא אתי לרעותן בשדות ובהמה גסה מותר לגדל בבית ולא גזרו בה חכמים משום דצריך לחרישה ואין יכולין לעמוד בהאי גזירה וא"ת והא מתניתין היא במרובה (ב"ק דף עט: ושם) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משמע דווקא דקה אבל גסה מגדלין וי"ל דאי מההיא הוה אמינא ה"ה גסה ודקה דנקט לאשמועינן חידוש דסיפא דאפי' דקה אינו אסור אלא בארץ ישראל דווקא אבל לא בסוריא דכיבוש יחיד לא הוי כיבוש קמ"ל: סתם גבאי כשר - פ"ה והא דהוסיפו הגבאין והמוכסין בדחזו דשקלי יתירתא וקא אתי לאשמועינן דאע"ג שהחזיר הגבאי והמוכס פסול דלא דמי לשאר גזלנים שהחזירו דכשרים דהאי לא ידע למאן נהדר ועוד כיון דעדיין הם עוסקין בגבאות ובמכס חשודים לחזור לקלקולם: