סנהדריןעב:
טוען את הדף…
כָּאן – בְּאָב עַל הַבֵּן, כָּאן – בְּבֵן עַל הָאָב. אָמַר רַב: כֹּל דְּאָתֵי עֲלַאי בְּמַחְתַּרְתָּא – קָטֵילְנָא לֵיהּ, לְבַר מֵרַב חֲנִינָא בַּר שֵׁילָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּצַדִּיק הוּא – הָא קָאָתֵי בְּמַחְתַּרְתָּא! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקִים לִי בְּגַוֵּויהּ דִּמְרַחֵם עָלַי כְּרַחֵם אָב עַל הַבֵּן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״דָּמִים לוֹ״ – בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת, ״אֵין לוֹ דָּמִים״ – בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא ״אֵין לוֹ דָּמִים״ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין, דִּבְשַׁבָּת לָא קָטְלִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן דְּקָטְלִינַן. אֶלָּא ״דָּמִים לוֹ״ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת? הַשְׁתָּא בַּחוֹל לָא קָטְלִינַן לֵיהּ, בַּשַּׁבָּת מִבַּעְיָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֻכָּה״ – בְּכׇל אָדָם, ״וָמֵת״ – בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ. בִּשְׁלָמָא ״וְהֻכָּה״ בְּכׇל אָדָם אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: בַּעַל הַבַּיִת הוּא דְּקִים לֵהּוֹ, דְּאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, אֲבָל אַחֵר – לָא. קָא מַשְׁמַע לַן, דְּרוֹדֵף הוּא, וַאֲפִילּוּ אַחֵר נָמֵי. אֶלָּא ״וָמֵת״ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ, לְמָה לִי? מֵרוֹצֵחַ נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הָאֲמוּרָה בּוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לַהֲמִיתוֹ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוֹת יוּמַת״ – מִכׇּל מָקוֹם. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת״. וְנִיגְמַר מִינֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּהָוֵה רוֹצֵחַ וְגוֹאֵל הַדָּם שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַחְתֶּרֶת״ – אֵין לִי אֶלָּא מַחְתֶּרֶת. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחְתֶּרֶת״? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב גַּנָּבִים מְצוּיִין בַּמַּחְתֶּרֶת. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״מַחְתֶּרֶת״ – אֵין לִי אֶלָּא מַחְתֶּרֶת. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחְתֶּרֶת״? מַחְתַּרְתּוֹ זוֹ הִיא הַתְרָאָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: קָטָן הָרוֹדֵף, נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. קָסָבַר, רוֹדֵף אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, לָא שְׁנָא גָּדוֹל וְלָא שְׁנָא קָטָן. אֵיתִיבֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא: יָצָא רֹאשׁוֹ – אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וְאַמַּאי? רוֹדֵף הוּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִשְּׁמַיָּא קָא רָדְפִי לַהּ. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, אוֹמְרִין לוֹ: רְאֵה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוּא וּבֶן בְּרִית הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אָמְרָה תּוֹרָה: הַצֵּל דָּמוֹ שֶׁל זֶה בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה. הָהִיא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חָבֵר אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. תָּא שְׁמַע: רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, אֹמְרִין לוֹ: רְאֵה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוּא וּבֶן בְּרִית הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אִם אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא כֵּן – פָּטוּר. עַל מְנָת כֵּן אֲנִי עוֹשֶׂה – חַיָּיב. לָא צְרִיכָא, דְּקָאֵי בִּתְרֵי עִיבְרֵי דְנַהְרָא, דְּלָא מָצֵי אַצּוֹלֵיה. מַאי אִיכָּא? דְּבָעֵי אֵיתוֹיֵי לְבֵי דִינָא. בֵּי דִינָא בָּעֵי הַתְרָאָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: אָמַר לְךָ רַב הוּנָא, אֲנָא דַּאֲמַרִי כְּתַנָּא דְּמַחְתֶּרֶת, דְּאָמַר: מַחְתַּרְתּוֹ זוֹ הִיא הַתְרָאָתוֹ.אב הבא על הבן - במחתרת מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמי האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו הלכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך: בן על האב - וכ"ש איניש דעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה לאפיה קטיל לך עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן: דמים לו - לשון רבים הוא להכי אתא לומר לך דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו במחתרת שהרי לא בא על עסקי נפשות: אין לו דמים - לשון רבים דכתיב גבי אינש דעלמא להכי אתא לומר לך אין לו דמים לא בחול ולא בשבת והרגהו: הרוגי בית דין בשבת לא קטלינן - כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (לעיל סנהדרין דף לה:) מלא תבערו אש בכל מושבותיכם: קא משמע לן - דקטלינן משום פקוח נפש דהאיך: לפקח עליו את הגל - אם כשהיה חותר נפל עליו (את) הגל מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת (סתירה): והוכה בכל אדם - אפילו אינו בעל הממון מותר להרגו מדלא כתיב והכהו: בעה"ב - הוא דמותר להרגו משום דלהאי גנב קים ליה בגוויה דבעה"ב אינו מעמיד עצמו על ממונו הלכך אדעתיה דלמקטליה אתא: אבל שאר כל אדם לא - שהרי גנב זה לא בא אלא על עסקי נפשות של זה: קמ"ל - דכיון דעל עסקי נפשות ישראל אתא רודף הוא וניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של זה: שאם אי אתה יכול להרגו בסייף - כגון שהיה מכשף או שהיה לו נהר מפסיק ואתה יכול לירות בו חץ או אבן: שני כתובין הבאין כאחד - בפרק נגמר הדין דלא בעינן בהו קרא כדכתיב הלכך אי לא רבייה הוה אמינא ליבעי מיתה הכתובה בו כגון הכאה אבל לא לחונקו להטביעו במים: ואין לי אלא מחתרת - שחתר כותל: גגו - ועלה לו בסולם: חצרו וקרפיפו - ונכנס בו דרך הפתח שמצאו פתוח מנין: ת"ל ימצא הגנב - מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירה משמע בכל צדדין שיהא נראה לך גנב: מצויין במחתרת - כלומר מצויין ורגילין לחתור: זו היא התראתו - שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא א"צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק: קטן הרודף - את קטן אחר להרגו: ניתן להצילו בנפשו - כדילפינן לקמן (סנהדרין דף עג.) רוצח ניתן להצילו בנפשו והאי אע"ג דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא לגבי רדיפה דינו כגדול: קסבר - רב הונא רודף אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו דלא ניתנה התראה אלא לענין ב"ד דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה: יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב כ׳:כ״א) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה) [צ"ל דתרומות פ"ו]: משמיא קא רדפי לה - לאמיה: והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך - כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני ועל מנת כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפילו הכי מיחייב: ההוא ר' יוסי בר' יהודה היא - דאפילו בהרוגי ב"ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפילו בעם הארץ לא בעי: פטור - כל כמה דלא אמר על מנת כן אני עושה שאהרג עליו כדילפינן בהיו בודקין (לעיל סנהדרין דף מא.) יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה קא תני הכא גבי רודף דבעי התראה ואם לאו אין מצילין אותו בנפשו: דקאי בתרי עברי נהרא - המתרה מצד זה והרודף והנרדף מצד אחר: דאצולי לא מצי - והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת בית דין קאי ולאחר שהרגו לנרדף: מאי איכא - כלומר מאי קא רמי עלייהו דהנך רואין למעבד: דבעי לאיתויי לבי דינא ומקטליה - דכתיב (דברים כב) ובערת הרע מקרבך הלכך בעי התראה דבלאו הכי לא מקטלי ליה: זו היא התראתו - אלמא משום דמחזקינן ליה רודף לא בעי התראה:כאן באב על הבן - ברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב: ושם) דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא ולא בעינן שיהא פשוט כנהורא אלא התם יש לומר כולה באב על הבן דאי קים ליה בגוויה ששונאו רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו: ישראל הוא בן ברית הוא - ישראל ולא כותי בן ברית ולא מומר לעבודת כוכבים דמומרין לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין: