סנהדרין קג.

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 103a · Chapter 11: Chelek

בִּגְלַל מְנַשֶּׁה, דְּלָא עֲבַד תְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹמֵר מְנַשֶּׁה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא מְרַפֶּה יְדֵיהֶן שֶׁל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מְנַשֶּׁה עָשָׂה תְּשׁוּבָה (לִשְׁלֹשִׁים) [שְׁלֹשִׁים] וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב: ״בֵּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים וַיַּעַשׂ (הָרַע) [אֲשֵׁרָה] וְכוּ׳ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״. כַּמָּה מָלַךְ אַחְאָב? עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין. מְנַשֶּׁה כַּמָּה מָלַךְ? חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ. דַּל מִינַּיְיהוּ עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין, פָּשׁוּ לְהוּ תְּלָתִין וּתְלָת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּשְׁמַע אֵלָיו וַיֵּחָתֶר לוֹ״? ״וַיֵּעָתֶר לוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה, מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב ״בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ״, וּכְתִיב ״בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה״? וְכִי עַד הָאִידָּנָא לָא הֲווֹ מַלְכֵי? אֶלָּא, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִיר אֶת הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ בִּשְׁבִיל יְהוֹיָקִים. נִסְתַּכֵּל בְּדוֹרוֹ, וְנִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִיר אֶת הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ בִּשְׁבִיל דּוֹרוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה. נִסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָּה וְנִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. בְּצִדְקִיָּה נָמֵי כְּתִיב: ״וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״. שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב ״אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּעַסְתִּי עַל אָחָז וּנְתַתִּיו בְּיַד מַלְכֵי דַמֶּשֶׂק, זִיבַּח וְקִיטֵּר [לֵאלֹהֵיהֶם], שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר [כִּי] אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ [לוֹ] לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל״. שָׂחַקְתִּי עִם אֲמַצְיָה וְנָתַתִּי מַלְכֵי אֱדוֹם בְּיָדוֹ. הֵבִיא אֱלֹהֵיהֶם וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם [לוֹ] לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר״. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, בְּכַיי לֵיהּ לְמָר וְלָא יָדַע, חֲיַיכִי לְמָר וְלָא יָדַע, וַוי לֵיהּ לְמָר דְּלָא יָדַע בֵּין טָב לְבִישׁ. ״וַיָּבֹאוּ כֹּל [שָׂרֵי] מֶלֶךְ בָּבֶל (וַיָּבֹאוּ) [וַיֵּשְׁבוּ] בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מָקוֹם שֶׁמְּחַתְּכִין בּוֹ הֲלָכוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, בְּאַתְרָא דְּמָרֵיהּ תְּלָא לֵיהּ זְיָינֵיהּ, תַּמָּן קוּלְבָּא רָעֲיָא קוּלְּתֵיהּ תְּלָא. סִימַן: עַל שְׂדֵה, (בָתִּים) [כִּתִּים], לֹא תְּאוּנֶּה. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ״עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׂוֹנִים כׇּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה״? ״עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי״ – זֶה אָחָז, ״וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב״ – זֶה מְנַשֶּׁה, ״וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׂוֹנִים״ – זֶה אָמוֹן, ״כׇּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים״ – זֶה יְהוֹיָקִים, ״וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה״ – זֶה צִדְקִיָּהוּ שֶׁנֶּחְרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת שַׁקְרָנִים, כַּת חֲנֵיפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵצִים – דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת שַׁקְרָנִים – דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. כַּת חֲנֵיפִים – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה וְלֹא יִהְיֶה בִּמְגוּרְךָ רָע. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״? ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה״ – שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע, ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״ – שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סְפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁתָּבֹא מִן הַדֶּרֶךְ. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה״ – שֶׁלֹּא יְבַעֲתוּךָ חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים. ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים, כְּגוֹן יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי. עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ. ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ וְגוֹ׳. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ וְגוֹ׳״. עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שָׁמַיִם.

בגלל מנשה דלא עשה תשובה - והמשיכן כולן אחריו: כאשר עשה אחאב - דמשמע כשיעור השנים שחטא אחאב במלכו חטא מנשה והיינו כ"ב שנה שחטא בהם כנגד כ"ב שנים שמלך אחאב: פשו להו ל"ג - שעשה תשובה: וישמע אליו ויחתר לו - ומבחוץ כתיב ויעתר לו כך שמעתי: מדת הדין - היתה מעכבת שלא להקביל פני מנשה בתשובה ועשה הקב"ה מחתרת ברקיע ופשט ידו וקבלו בלא ידיעת מדת הדין: מאי דכתיב בראשית ממלכות יהויקים ובראשית ממלכת צדקיה - מ"ט כתיב בהני בראשית יותר מאחריני: וכי עד האידנא לא הוה מלכי - ואי משום תחלת ממלכתו קאמר ה"ל למכתב בשנה ראשונה למלכותו אלא להכי שני קרא בדיבוריה וכתיב בראשית ללמדך מעשה בראשית היה בימי יהויקים שבקש הקב"ה להחזיר את עולמו לתהו ובהו כמו שהיה מבראשית: כיון שנתסכל בדורו - של יהויקים שהיו צדיקים שעדיין לא גלו החרש והמסגר: דורו של צדקיהו - היו רשעים שכל הצדיקים הגלו כבר עם יהויכין: איש חכם נשפט - זה הקב"ה שנקרא ה' איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳) איש אויל אלו מלכים שבסמוך אחז ואמציה ורגז ושחק ואין נחת בין שהוא כועס עמהם בין שהוא שוחק עמהם אינן יראין מלפניו ואינם חתים לחזור למוטב: בכי ליה למר כו' - לאו דוקא נקט מר אלא משום דהכי מילי דאינשי כשהוא חכם כשהוא רוצה להישפט ולהתווכח עמהן בין שהוא שוחק עליהם בין שהוא כועס עמהן אינם יראים מלפניו ואינם חתים לחזור למוטב: מקום שהיו מחתכין בו - ודורשין הלכות נהפך למושב לצים של שרי מלך בבל: בשער התוך - לשון חותך והיינו בהר הבית ובעזרה ששם היו יושבים סנהדרין וכדאמר בעלמא (לעיל סנהדרין דף פו:) ג' בתי דינין היו שם אחד בלשכת הגזית ואחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית: קולתיה תלא - כלומר במקום שהיו חותכין הלכות בו דנין שרי בבל דינים שלהם: באתרא דמריה תלא זייניה - מקום. שהאדון תולה כליו: קולבא רעיא - נבל רועה: קולתיה תלא - כדו תלה לשם כמו (בראשית כד) כדה דמתרגמינן קולתא. ל"א קודתיה מקדתו כמו (סוטה דף ט.) מקדה של חרס: והנה עלה כולו קמשונים זה אמון - שהעלה שממית ע"ג המזבח לקמן: כסו פניו חרולים זה יהויקים - שכסה פניו מאורו של הקב"ה כדאמר לקמן כלום אנו צריכים אלא לאורו יטול אורו: על שדה איש עצל עברתי זה אחז - ולהכי קרי ליה עצל שחתם את התורה ובטל את העבודה לקמן: ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה - שקדר אזכרות והרס את המזבח (ל"א) חרולים אורטיג"ש: זה צדקיה - שהיה צדיק ונהרס בית המקדש בימיו: משך ידו את לוצצים - משך הקב"ה את ידיו מן הלוצצים שלא להתקרב אצלם: לא יגורך רע - היינו מספרי לשון הרע דכתיב בתריה תאבד דוברי כזב איש דמים וגו' ועוד דכתיב בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם וגו': שלא תמצא אשתך ספק נדה וכו' - והיינו באהלך באשתך כדאמרי' אין אהלו אלא אשה ובשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע: עד כאן ברכו אביו - דוד אביו לשלמה בנו מסתמא לפי ענין הברכות יש לידע סדור ברכות שכן דרך האב בדברים האלו בספק נדה וביצה"ר ובהרהורים רעים ובבנים ותלמידים שלא יקדיחו תבשילם ברבים אבל אשה אינה נותנת דעת בכך אלא מהמרכת הלב שיש לה מתפללה על בנה שינצל מאבן נגף ומרוחין ושדין לפיכך קא דריש לפי הענין שאלו ברכות ברכתו אמו כי מלאכיו יצוה לך מ"ר ועוד משום דכתיב כי מלאכיו משמע ליה דסליק ענין אחד דברכה ומכי מלאכיו עד כי בי חשק סליק חד ענין הלכך מוקים דמי לדמי דע"כ ברכו אביו וכו'. מ"ר: