סנהדריןנט:
טוען את הדף…
וַהֲרֵי מִילָה, שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״, וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל״ – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ. הָהוּא לְמִישְׁרֵי שַׁבָּת הוּא דַּאֲתָא, ״בַּיּוֹם״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״, וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״ – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ! הָהוּא, לְכׇל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ הוּא דַּאֲתָא. אִי הָכִי, כֹּל חֲדָא וַחֲדָא נָמֵי נֵימָא מִשּׁוּם מִילְּתָא אִיתְּנַי? הָכִי קָאָמַר: אַזְהָרָה מִיהְדָּר וּמִיתְנָא בַּהּ, לְמָה לִי? וְאֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה בִּלְבַד, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. הָנֵי נָמֵי לָא אִיתְּנַי. הָנֵי אִיתְּנַי לְשׁוּם מִילְּתָא בְּעָלְמָא, הָא לָא אִיתְּנַי כְּלָל. אִי בָּעֵית אֵימָא: מִילָה מֵעִיקָּרָא לְאַבְרָהָם הוּא דְּקָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא, ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם״. ״אַתָּה וְזַרְעֲךָ״ – אִין, אִינִישׁ אַחֲרִינָא – לָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִחַיְּיבוּ? ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״. בְּנֵי עֵשָׂו לִחַיְּיבוּ. ״בְּיִצְחָק״ – וְלֹא כׇּל יִצְחָק. מַתְקֵיף לַהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּנֵי קְטוּרָה לָא לִחַיְּיבוּ? הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״ – לְרַבּוֹת בְּנֵי קְטוּרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הוּתַּר לוֹ בָּשָׂר לַאֲכִילָה, דִּכְתִיב: ״לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה וּלְכׇל חַיַּת הָאָרֶץ״, וְלֹא חַיַּת הָאָרֶץ לָכֶם. וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי נֹחַ, הִתִּיר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל״. יָכוֹל לֹא יְהֵא אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ״. יָכוֹל אַף לִשְׁרָצִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״. וּמַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב הוּנָא: ״דָּמוֹ״ – מִי שֶׁדָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ, יָצְאוּ שְׁרָצִים שֶׁאֵין דָּמָם חָלוּק מִבְּשֶׁרָם. מֵיתִיבִי: ״וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם״, מַאי לָאו, לַאֲכִילָה? לֹא, לִמְלָאכָה. וְדָגִים בְּנֵי מְלָאכָה נִינְהוּ? אִין, כִּדְרַחֲבָה. דְּבָעֵי רַחֲבָה: הִנְהִיג בְּעִיזָּא וְשִׁיבּוּטָא – מַאי? תָּא שְׁמַע: ״וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם״, מַאי לָאו, לַאֲכִילָה? לָא, לִמְלָאכָה. וְעוֹפוֹת בְּנֵי מְלָאכָה נִינְהוּ? אִין, כִּדְבָעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: דָּשׁ בַּאֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַאי? תָּא שְׁמַע: ״וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ״. הָהוּא לְאֵתוֹיֵי נָחָשׁ הוּא דַּאֲתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין לוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים – אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לַצָּפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לַדָּרוֹם, לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְבּוֹנִים טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּפְשִׁילִין רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ וּמוֹצִיא בָּהּ עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵיסֵב בְּגַן עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צוֹלִין לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִין לוֹ יַיִן. הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִּכְבוֹדוֹ, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ. הָתָם בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. מִי אִיכָּא בָּשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם? אִין, כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, פְּגַעוּ בֵּיהּ הָנָךְ אַרְיָוָתָא דַּהֲווֹ קָא נָהֲמִי לְאַפֵּיהּ. אֲמַר: ״הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף״. נְחִיתוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי אַטְמָתָא. חֲדָא אַכְלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ. אַיְתְיַהּ וַאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, בָּעֵי עֲלַהּ: דָּבָר טָמֵא הוּא זֶה אוֹ דָּבָר טָהוֹר? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אֲבָהוּ: יָרְדָה לוֹ דְּמוּת חֲמוֹר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: יָארוּד נָאלָא! הָא אָמְרִי לֵיהּ: אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּישּׁוּף. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב:והרי מילה - לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות: לכל דבר שבמנין - לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע"ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן: אי הכי - כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח: אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי' - למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא: הני נמי - מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו: הא - דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן: ואיבעית אימא מילה - ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה: בני ישמעאל ליחייבו - השתא: בני קטורה - אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו: לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו: לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' - לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם: כירק עשב - שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי' בהמות וחיות: יכול אפילו לשרצים - יהא אבר מן החי אסור להם: ת"ל אך - מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין: מאי תלמודא - היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים: אמר רב הונא דמו - האי דמו יתירה הוא דהוה לי' למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה: בדגת הים - לאדם הראשון נאמר: הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו: מהו - לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב"ק בשור שנגח את הפרה: דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו - בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו' בביאת פועל הכתוב מדבר ר' יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו: ובכל חיה הרומשת - ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו: ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון: חבל - הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו': סנדלבונין - שם אבן טוב: צולין לו בשר - אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות: נהמו לאפיה - לאכלו: ירדה דמות חמור מהו - מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור: ירוד נאלא - תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין: הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא:והא פריה ורביה - תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל [סנהדרין דף נח:] קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע: לכל דבר שבמנין - פ"ה דכל דבר הנאסר במנין אפי' קבעו זמן לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור הזמן ושוב (חזר) ופי' אל תגשו אל אשה (שמות י״ט:ט״ו) לא הוה ביה זמן והא דכתיב (שם) היו נכונים לשלשת ימים היינו לקבל התורה ביום השלישי אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן ומותר מאליו וכ"ת אי בדבר שנגזר סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו אצטריך סד"א כיון דבטל דבר שנאסר עבורו ממילא הותר כגון הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל התורה וכי ההיא דפ"ק דביצה (דף ה. ושם) דכרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר חורבן הוצרך מנין אחר להתירו: