סנהדריןלט:
טוען את הדף…
״וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״. רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי: כְּתִיב ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״, וּכְתִיב ״טוֹב ה׳ לְקֹוָויו״. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְדֵּס: כְּשֶׁהוּא מַשְׁקֶה – מַשְׁקֶה אֶת כּוּלּוֹ, כְּשֶׁהוּא עוֹדֵר – אֵינוֹ עוֹדֵר אֶלָּא טוֹבִים שֶׁבָּהֶם. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוּ׳. ״וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה״. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: ״בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה״ – בַּאֲבוֹד אַחְאָב בֶּן עָמְרִי רִנָּה. וּמִי חָדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים? הָכְתִיב: ״בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה׳ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בְּהוֹדָאָה זוֹ ״כִּי טוֹב״? לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה״? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הוּא אֵינוֹ שָׂשׂ, אֲבָל אֲחֵרִים מֵשִׂישׂ. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב ״יָשִׂישׂ״ וְלָא כְּתִיב ״יָשׂוּשׂ״. שְׁמַע מִינַּהּ. ״וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמָרֵק שְׁתֵּי חֶזְיוֹנוֹת, אַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ וְאַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ. בְּמִיכָיְהוּ כְּתִיב: ״אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה׳ בִּי״; בְּאֵלִיָּהוּ כְּתִיב: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת״. רָבָא אָמַר: זוֹנוֹת מַמָּשׁ. אַחְאָב אִישׁ מְצוּנָּן הָיָה, וְעָשְׂתָה לוֹ אִיזֶבֶל שְׁתֵּי צוּרֵי זוֹנוֹת בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָן וְיִתְחַמֵּם. ״וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה״. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לְפִי תּוּמּוֹ. רָבָא אָמַר: לְתַמֵּם שְׁתֵּי חֶזְיוֹנוֹת, אַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ וְאַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ. (סִימָן: קָרָא, וְזָכָה, בֶּאֱדוֹם.) כְּתִיב: ״וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא [אֶת] ה׳ מְאֹד״. מַאי קָאָמַר קְרָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר לֵיהּ, בְּיַעֲקֹב כְּתִיב ״נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ״, בְּיוֹסֵף כְּתִיב ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף״. בֵּיתָא דְּהָהוּא גַּבְרָא לָא הֲוָה מִיבְּרִיךְ. שֶׁמָּא לֹא יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה׳ מְאֹד״, אֲבָל בֵּיתוֹ שֶׁל אַחְאָב אֵינוֹ מְזוּמָּן לִבְרָכָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּעוֹבַדְיָהוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם לָא כְּתִיב ״מְאֹד״, וּבְעוֹבַדְיָהוּ כְּתִיב ״מְאֹד״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה זָכָה עוֹבַדְיָהוּ לִנְבִיאוּת? מִפְּנֵי שֶׁהֶחְבִּיא מֵאָה נְבִיאִים בַּמְּעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה׳ וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְגוֹ״. מַאי שְׁנָא חֲמִשִּׁים אִישׁ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיַּעֲקֹב לָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מְעָרָה מַחְזֶקֶת יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים. ״חֲזוֹן עֹבַדְיָהוּ כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם וְגוֹ׳״. מַאי שְׁנָא עוֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹבַדְיָהוּ הַדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִנָּבֵא עַל עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: עוֹבַדְיָה גֵּר אֲדוֹמִי הָיָה. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מִנֵּיהּ וּבֵיהּ אִבָּא נֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא. ״וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מִינֵּיהּ וּבֵיהּ אִבָּא לֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: יָרֵךְ מִתּוֹכָהּ מַסְרַחַת. ״וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְחַד אָמַר: לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אַמַּאי ״וַיְהִי קֶצֶף״? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם״, וּכְתִיב ״וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם״. כַּמְתוּקָּנִין שֶׁבָּהֶם – לֹא עֲשִׂיתֶם, כַּמְקוּלְקָלִין שֶׁבָּהֶם – עֲשִׂיתֶם. ״וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשׁוּבוּ לָאָרֶץ״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרְדוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה. ״וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָה לַחֲצִי יוֹפִי שֶׁל שָׂרָה, דִּכְתִיב ״עַד מְאֹד״ – וְלֹא מְאֹד בַּכְּלָל. הֲדַרַן עֲלָךְ אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹתובגוים לא יתחשב - כל מקום שהוזכרו שם נכרי לא הוזכרו ישראל בכלל: כשהוא משקה - אינו מונע המים לילך לטובים ולרעים לפי שאינו אלא טורח אחד וכשהוא עודר דהוי טורח לכל אחד ואחד אינו עודר אלא הטובים: עודר - חופר. כך הקב"ה זן טובים ורעים הכל בדבור אחד ממלא את כל העולם כולו טובה שהכל שלו אבל כשבא להגין מן הפורעניות ולשלם שכר אינו אלא לקוויו: ויעבר הרנה - מדלא כתיב רנה משמע הרינה המיוחדת שהיתה עתידה לבא שכבר הוזכרה והיכן הוזכרה: באבוד רשעים רנה - והיה העולם מצפה מתי תבא הרנה איבודו של אחאב וכשנהרג עברה והוזכרה הרנה בפי הכל: בצאת לפני החלוץ - ביהושפט כתיב כשיצא להלחם בעמונים שבאו עליו: כי טוב - משמע כי טוב בעיניו הודאה ושמחה: כן ישיש ה' עליכם להאביד וגו' - ישיש אחרים שונאיכם: והזונות רחצו - באחאב כתיב במיתתו: למרק - ללטוש ולהאיר כלומר רחצו והובררו השתי חזיונות שנאמרו עליו: מצונן היה - לא היה אוהב תשמיש: דמות שתי זונות כו' - והיינו רחצו אותן שתי צורות נרחצו מדמו: לתמם - להשלים: מאי קאמר קרא - מאי ענין עובדיה היה ירא אצל ויקרא אחאב: באברהם כתיב (בראשית כ״ב:י״ב) ירא אלהים אתה ולא כתיב מאד: מפני מה זכה לנביאות - שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל כדכתיב (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: מאי שנא חמשים - ולא החביא כולן במערה אחת: אין מערה מחזקת - מערות שלו לא היו מחזיקות יותר: מאי שנא עובדיה לאדום - ולא נתנבא נבואה אחרת למה נבחר לו לזו משאר הנביאים: שני רשעים - אחאב ואיזבל: שני צדיקים - יצחק ורבקה: מיניה וביה אבא ניזול ביה נרגא - אבא יער מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואביה: מתוכה מסרחת - מגופה ומתוך עוביה מתחיל הסרחון: כמתוקנים שבהם לא עשיתם - כמו עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך המלך מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳): כמקולקלין שבהם - כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע"ז כך היו ישראל עושין ובאותה שעה נזכר להם אותו עון שהיו רגילים גם הם בו: לארץ - מדלא כתיב לארצם הכי קאמר לשפלות ולתחתית שבו שנגזר עליהם פורענות: ולא מאד בכלל - ובשרה כתיב (בראשית י״ב:י״ד) כי יפה היא מאד והאי קרא דאבישג נקט למדרש הכא משום דרשה דלעיל דדרש מאד דכתיב בעובדיהו: