סנהדריןעו.
טוען את הדף…
מָה לְהִיא – שֶׁכֵּן אִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה, תֹּאמַר בְּהוּא – שֶׁאִמּוֹ בִּסְקִילָה? וְעוֹד, הוּא כְּהִיא: מָה הִיא – לֹא חִלַּקְתָּה בָּהּ בֵּין בִּתָּהּ לְאֵם אִמָּהּ, אַף הוּא – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בִּתּוֹ לְאֵם אִמּוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר סְקִילָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנַהּ. אִי: מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא״. מִשּׁוּם אֵשֶׁת בִּנְךָ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת בְּנָהּ. רָבָא אָמַר: בֵּין לְמַאן דְּאָמַר ״דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ״, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר ״דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ״ – לָא אָתְיָא. לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא נָמֵי – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה. וּמִינַּהּ: מָה הוּא בִּסְקִילָה, אַף הִיא נָמֵי בִּסְקִילָה. לְמַאן דְּאָמַר: סְקִילָה חֲמוּרָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהוּא – שֶׁכֵּן אִמּוֹ בִּסְקִילָה, תֹּאמַר בְּהִיא – שֶׁאִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה? וְעוֹד: בִּתָּהּ בִּשְׂרֵפָה וְכַלָּתָהּ בִּסְקִילָה? הוּא בְּעַצְמוֹ יוֹכִיחַ, דְּבִתּוֹ בִּשְׂרֵפָה וְכַלָּתוֹ בִּסְקִילָה. אֶלָּא: מָה הוּא – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין אִמּוֹ לְכַלָּתוֹ, אַף הִיא – לֹא תַּחְלוֹק בָּהּ בֵּין אִמָּהּ לְכַלָּתָהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנֵין. וּלְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ, מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה. וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: הָתָם הוּא דְּבִסְקִילָה, אֲבָל הָכָא – בִּשְׂרֵפָה, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּאִמָּהּ. לְמַאן דְּאָמַר סְקִילָה חֲמוּרָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהוּא – שֶׁכֵּן אִמּוֹ בִּסְקִילָה, תֹּאמַר בְּהִיא – שֶׁאִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה? וְעוֹד: מָה הוּא – חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בִּתּוֹ לְכַלָּתוֹ? אַף הִיא – תַּחְלוֹק בָּהּ בֵּין בִּתָּהּ לְכַלָּתָהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר נָמֵי שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנֵין. בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ מִנַּיִן? הָאָמַר אַבָּיֵי: קַל וָחוֹמֶר, עַל בַּת בִּתּוֹ עָנוּשׁ – עַל בִּתּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְכִי עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין? גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא. רָבָא אָמַר, אָמַר לִי רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״, אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״. תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״. אִי: מָה בַּת כֹּהֵן – הִיא בִּשְׂרֵפָה וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵפָה, אַף בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – הִיא בִּשְׂרֵפָה וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵפָה? אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, מִי שֶׁמְּחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ – יָצְתָה זוֹ שֶׁאָבִיהָ מְחַלְּלָהּ. רָבָא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָתָם, אַפֵּיקְתֵּיהּ מִדִּינָא דְּבַת כֹּהֵן וְאוֹקֵימְתֵּהּ אַדִּינָא דְּבַת יִשְׂרָאֵל. הָכָא, אַדִּינָא דְּמַאן מוֹקְמַתְּ לֵיהּ? אַדִּינָא דִּפְנוּיָיה מוֹקְמַתְּ לֵיהּ? אַזְהָרָה לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ מִנַּיִין? בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי וְרָבָא, מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לְהוּ עוֹנֶשׁ, מֵהָתָם נָפְקָא לְהוּ אַזְהָרָה. אֶלָּא לִדְתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין, מַאי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אָמַר קְרָא, ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יַעֲקֹב אֲחוּהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַאי ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ – יָכוֹל בְּכֹהֵן הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהַזְנוֹתָהּ״ – בְּחִילּוּל שֶׁבִּזְנוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּמוֹסֵר אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״אַל תַּחֵל״! מַאי ״אַל תְּחַלֵּל״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְאַבָּיֵי וְרָבָא, הַאי ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי מָנִי: זֶה הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן. כִּדְתַנְיָא: ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת. אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אֵין לְךָ עָנִי בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא רָשָׁע עָרוּם, וְהַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת. אַטּוּ הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת לָאו רָשָׁע עָרוּם הוּא? אָמַר אַבָּיֵי:מה להיא - לשאר אשתו דין הוא להחמיר ולאסור את אם אמה שכן מצינו באותו שאר צד חמור שכן אמה בשריפה: ועוד מה היא לא חלקת בין בתה לאם אמה אף הוא וכו' - כלומר מאי חזית דכי אמרת אוקים באתרה למילף שאר דידיה מיניה וביה דבר מדבר שנאמר דאם אמו היא בסקילה כאמו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כאמה דילמא אוקמא באתרה ונימא דבשריפה היא כבתו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כבתה והא לא אפשר כיון דס"ל שריפה חמורה איכא למיפרך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה: אף היא - כלתה אסורה כיון דרביתה הזכרים כנקבות השוה נמי נקבות כזכרים שאר אשתו כשארו ויהא אסור אף באשת חורגו ואנן הוא דאמרינן מותר אדם באשת חורגו: כלתו בסקילה - בפ' ד' מיתות (לעיל סנהדרין דף נג.): איכא למיפרך - בתחילת הדין לאוסרה: למ"ד שריפה חמורה - ואינה לפירכא קמייתא משום האי קושיא בתרייתא לא נדונה כלומר לא תילפינהו מהדדי ואפי' לאוסרה דכיון דלא מצית למידן מינה ומינה: ה"ג אבל הכא בשריפה כדאשכחן באמה דהיינו אתרה דומיא דידיה דכלתו כאמו: ועוד מה הוא חלקת - כלומר מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו אוקמת באתרה הכי ולמוד שאר דידיה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה צריכין אנו לענוש בכלתה מיתה חמורה מזאת ובסקילה והיינו מיניה וביה מבתה שהיא בשריפה אתה למד לכלתה סקילה שצריך אתה לחלוק ולהחמיר בין בתה לכלתה דמה הוא חלקת בו להחמיר כלתו מבתו אף היא וכו' והאי לאו דון מינה ומינה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא היא דכי ילפת שאר דידיה מיניה וביה יש לך להחמיר בכלתה מבתה ואם באת לומר כן איכא למימר דאין לך ללמוד כן אלא להשוות כלתה לאמה כי היכי דכלתו שוה לאמו הלכך איכא למימר סקילה ואיכא למימר שרפה מש"ה לא נדונה: בתו מאנוסתו מניין - בשאר דידיה בקרא דערות בת בנך וגו' דאוקימנא באונסין לא כתיבא בתו: גלויי מלתא בעלמא הוא - ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבה דבתו היא דאתיא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואם באתה להביא בת אביו ובת אמו מק"ו זה עונש מן הדין דהא לאו מכח קורבה דהא אתיא דזו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה אבל הבא על בת בתו אינה קרובה לו אלא משום בתו: אתיא הנה הנה לאיסורא - נאמר בשארו הנה ונאמר בשאר אשתו הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ומאחר שנתרבית להיות כבת בתו אתיא לשריפה בגזירה שוה דזמה זמה כבת בתו כדאמרינן לעיל: הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן - דהוה ליה למימר ובת כהן וכתוב איש לומר לך בת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה מאביה בשריפה: אי מה בת כהן - נשואה שזינתה מאחר היא בשריפה ואין בועלה בשריפה: אף בתו מאנוסתו היא בשריפה ולא הוא - דהיא תשרף כתיב ולא הוא: רבא אמר בשלמא התם - גבי בת כהן בנשואה או בארוסה משתעי קרא כדילפינן בפרק ד' מיתות כי אפיקתיה לבועל מדינא דבת כהן: ואוקמיה אדינא - דבועל אשת איש דהא לא נפקא מכלל אשת רעהו אבל בא על בתו משום קורבא היא בין בפנויה בין בנשואה ואי מפקת לאביה מכלל דינא אהי דינא מוקמת ליה אדינא דפנויה מוקמת ליה ומפטר אפשר לומר כן השתא איהי דלא עבדא מידי מיקטלא איהו מיפטר והא קיימא לן (ב"ק דף טז:) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: אל תחלל את בתך - אל תחללה בזנות: יכול בכהן המשיא בתו ללוי ולישראל - שמחללה ופוסלה מתרומה כל זמן היותה תחתיו: במוסר בתו - לאדם לבעילת זנות שלא לשם אישות: תחלל - שני חלולין משמע: המשיא בתו לזקן - ומתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו: זה המשהה בתו בוגרת - שמתאוה להפקירה ומזנה: אין לך עני בישראל - לקמן מפרש לה: משהה בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא - שמשהא אותה בשביל מלאכה וזו היא ערמת רשע שגורם להזנותה בשביל הנאתו שאין רוצה לקנות שפחה לשמשו:אמר קרא אשת בנך היא - וא"ת אכתי אי מה הוא דודתו אסורה אף היא דודתה אסורה וי"ל דלא שייך לאקשויי אלא מחייבי מיתות ב"ד דלענין מיתה נאמרה גזרה שוה: אמר אביי ק"ו - אביי נמי אית ליה גזירה שוה כדאמרינן לעיל אלא דקאמר הכא לא צריך ומיהו קשה מפ"ק דכריתות (דף ה.) גבי אל תהי ג"ש קלה בעיניך דמשמע התם דאביי לא יליף בתו מאנוסתו אלא מגזירה שוה: תני אבוה דרבי אבין כו' - מדבעי קרא משמע דלית ליה גזירה שוה דהנה הנה וזמה זמה ותימה א"כ בת בתו ובת בנו מנא ליה דבשריפה ועוד קשה דהאי איש איצטריך לכדדרשינן בפרק ד' מיתות (לעיל סנהדרין דף נא.) אע"פ שאינה כהנת דמאיש דריש כדפירש בקונטרס: