סנהדריןלג:
טוען את הדף…
וְאֵין מַחְזִירִין לְחוֹבָה. מַחְזִירִין לִזְכוּת – זְכוּת גְּרֵידְתָּא, וְאֵין מַחְזִירִין לְחוֹבָה – לִזְכוּת שֶׁהִיא חוֹבָה. חוֹבְתֵיהּ דְּמַאן? הָא לָא קַשְׁיָא, חוֹבְתֵיהּ דְּגוֹאֵל הַדָּם. מִשּׁוּם חוֹבְתֵיהּ דְּגוֹאֵל הַדָּם קָטְלִינַן לֵיהּ לְהַאי? וְעוֹד, מַאי ״בֵּין״ ״בֵּין״? קַשְׁיָא. רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן, וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ. טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר, דְּאַגַּע בֵּיהּ שֶׁרֶץ. טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא, שֶׁעֵירְבָן בֵּין פֵּירוֹתָיו. דִּינֵי נְפָשׁוֹת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין לְיוֹצֵא מִבֵּית דִּין חַיָּיב, וְאָמַר אֶחָד ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, מִנַּיִין שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נָקִי אַל תַּהֲרֹג״. וּמִנַּיִין לְיוֹצֵא מִבֵּית דִּין זַכַּאי, וְאָמַר אֶחָד: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה״, מִנַּיִין שֶׁאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״צַדִּיק אַל תַּהֲרֹג״. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: וְחִילּוּפָא לְמֵסִית, דִּכְתִיב ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי מִ״כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ״. בְּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: חַיָּיבֵי גָּלִיּוֹת מִנַּיִין? אָתְיָא ״רֹצֵחַ״ ״רֹצֵחַ״. חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת מִנַּיִין? אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חַיָּיבֵי גָּלִיּוֹת מִנַּיִין? אַתְיָא ״רֹצֵחַ״ ״רֹצֵחַ״. חַיָּיבֵי מַלְקוֹת מִנַּיִין? אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״. וְאֵין מַחְזִירִין לְחוֹבָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁטָּעָה בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ, אֲבָל טָעָה בִּדְבַר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ – זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹקְדָךְ יְקִיד, זִיל קוּץ קָרָךְ וּצְלִי. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה בְּנוֹאֵף – חוֹזֵר. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי אֵין חוֹזְרִין? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁטָּעָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל כּוּ׳. הַכֹּל, וַאֲפִילּוּ עֵדִים? נֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: ״וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ״ – בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹנֶה לִזְכוּת, וְאֵין עוֹנֶה לְחוֹבָה. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, וְדִבְרֵי הַכֹּל.זכות גרידתא - שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל דינו כגון חלול שבת או אשת איש: ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה - דהא לחובה ממש לא מצית לפרושא דהא בדיני ממונות נמי ליתא: חובתיה דגואל הדם - שקשה בעיניו שזה ניצול: בין בין - קתני ברישא בין לזכות בין לחובה אלמא תרתי מילי קתני וליכא לפרושה לזכות שהיא חובה: רבינא - מהדר לאוקומי לתירוציה דרב חסדא דמתני' כשלא נשא ונתן ביד ודן את הדין כשנשא ונתן ביד ודקשיא לך זיכה את החייב מאי נשא ונתן ביד איכא כגון שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמר לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: טימא את הטהור - נמי משכחת לה כשנשא ונתן ביד דנגע בהו שרץ כשבא לישאל לפניו על דבר הספק דנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טהורות: טיהר את הטמא - ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא: נקי - משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין: צדיק - משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי: חייבי גלות מאי - מי הוו כדיני נפשות אי לא: כתיב בחייבי מיתות (במדבר ל״ה:ט״ו) יומת הרוצח וכתיב (שם) בחייבי גלות לנוס שמה רוצח: רשע רשע - כתיב בדיני נפשות (שם) אשר הוא רשע למות וכתיב בחייבי מלקות (דברים כ״ה:ב׳) והיה אם בן הכות הרשע: תניא נמי הכי - בתוספתא תניא גבי הא מילתא דמחזירין לזכות: דבר שאין הצדוקין מודין בו - שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא אלא במשנה או בדברי האמוראים: זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר: טעה בנואף ונואפת - זיכה מהן מי אמרינן מהדרינן ליה לחובה דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי עדים או באומר הוא היה רודפנו ויכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא: עד דמוקדך יקיד קוץ קרך וצלי - בעוד שהאש דולקת קצוץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר בעוד שאתה עוסק בשמעתך תן לב להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת ממני טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא: אלא היכי דמי אין חוזרין - דקתני מתניתין סתם דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי במשמע: כגון שטעה - הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מפרש חיוביה בהדיא דרבנן ילפי לה (לקמן סנהדרין דף נה.) ממשכבי אשה שני משכבות ואין הצדוקין מודין בו: הכל ואפילו עדים - שהעידו עליו יכולין ללמד עליו ראיות של זכות: אמר רב פפא - הכל דמתניתין לאיתויי תלמידים היושבין שורות לפני הדיינין קאמר דמלמדין זכות ואין מלמדין חובה ודברי הכל:שעירבן עם פירותיו - הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור והא נמי בשוגג הוא ובשלמא לחזקיה דאמר התם (דף נג.) אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת ליה מודע ליה אלא לר' יוחנן דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהיה כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא מיהו למאי דמוקי במסקנא שנטל ונתן ביד יש לחייב כמו מזיד דלמה לו לאדם ליטול וליתן ביד אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה וי"ל דמכל מקום חשיב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב: אתיא רשע רשע תניא נמי הכי - תימה תקשה לרבא מבריי' דהכא דקאמר בפרק קמא (דף י.) דמלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה ג"ש דרשע וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות אביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא ועוד אטו סתמא דהש"ס בפ"ק דמכות (שם:) כאביי גבי אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ואמר חייבי מלקות מניין אתיא רשע רשע ויש לומר דרבא אית ליה ג"ש אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך מיהו קשה דבפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקות שוגגין דפטורין מן ממון קאמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ולרבי יוחנן קשה נמי אמאי מחייב חייבי מלקות שוגגין בתשלומין ולא יליף ג"ש דרשע ועוד בההוא פירקא (דף לז.) קאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון והשתא במלקות וממון למ"ל קרא תיפוק ליה מג"ש דרשע רשע ויש לומר דרבא ורבי יוחנן לא דרשי התם גזירה שוה דרשע משום דלא הוי בגוף המלקות אלא לפטור ממון דבהדי מלקות וקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש רבא מכה מכה משום דגבי תשלומים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה אבל אביי דריש ג"ש דרשע רשע בכל מקום וסוגין דההוא פירקין גבי כדי רשעתו אליבא דרבא אתיא דלאביי למלקות ולממון לא צריך קרא דאתיא ג"ש דרשע רשע ומוקי חדא למיתה ומלקות כר"מ: טעה בנואף ונואפת מהו - פירש הקונטרס דבנואף ליכא טעות לזכות ותימה דהא איכא מילי טובא כי ההיא דפליגי בשילהי פ"ק דמכות (דף ז.) אי אמרינן במנאפין עד שיראו דרך מנאפין או עד שיראו כמכחול בשפופרת או חבר בעי התראה או שיתיר עצמו למיתה או שיהיו שני עדיו מתרין בו וי"ל דמבעיא ליה אם יש בנואף ונואפת דבר שאין הצדוקין מודין בו וקאמר רבי יוחנן אדמוקדך יקיד קוץ כו' בעוד שאתה עוסק בשמועתך שאמרתי לך שיש חילוק בין דבר שצדוקין מודין בו לדבר שאין צדוקין מודין בו תן לב להבין מה הן מודין ומה אין הם מודין ועתה מפרש הש"ס ה"ד דבר שאין הצדוקין מודין בו: שטעה שלא כדרכה - פ"ה דלא מפרש חיובא בהדיא דילפינן ממשכבי אשה שתי משכבות באשה ואין הצדוקין מודין וקשה דבדבר זה מודין כדמוכח בפ"ק דהוריות (דף ד.) דאמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו ומסיק בגמ' דאמרי' (שלא) בכדרכה וכו' ופריך והא משכבי אשה כתיב ופי' דהצדוקין מודין בו וי"ל דהכא מיירי בהעראה דאמר בכדרכה אפי' בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא אע"ג דפריך התם אההיא שינויא מכל מקום לפי המסקנא דהתם איתוקם ההיא שינויא שפיר: אחד מן התלמידים - תימה הא אמר בספ"ק (דף יז.) דאי אמר איני יודע והדר אמר טעמא (למילתיה) לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים וי"ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות: