סנהדרין פג:

פרק ט׳ · הנשרפין

Sanhedrin 83b · Chapter 9: HaNisrafin

פְּרָט לָזוֹ שֶׁמְּחוּלֶּלֶת וְעוֹמֶדֶת. וְזָר שֶׁאָכַל אֶת הַתְּרוּמָה, אָמַר רַב: זָר שֶׁאָכַל אֶת הַתְּרוּמָה לוֹקֶה. אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: לֵימָא מָר בְּמִיתָה, דִּכְתִיב ״וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״? ״אֲנִי ה׳ מְקַדְּשָׁם״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן. מֵיתִיבִי: וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה – זָר הָאוֹכֵל אֶת הַתְּרוּמָה. מַתְנִיתָא אַדְּרַב קָא רָמֵית? רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג! וְזָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ, דִּכְתִיב: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. וְטָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב יוֹסֵף: מִנַּיִין לְטָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ שֶׁהוּא בְּמִיתָה? דִּכְתִיב: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״. וְיָלֵיף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִתְּרוּמָה, מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה – אַף כָּאן בְּמִיתָה. וְנֵילַף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִנּוֹתָר: מָה לְהַלָּן כָּרֵת, אַף כָּאן כָּרֵת? מִסְתַּבְּרָא מִתְּרוּמָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן: גּוּף, טָמֵא, מִקְוֶה, בְּרַבִּים. אַדְּרַבָּה, מִנּוֹתָר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן קֹדֶשׁ, פְּנִים, פִּיגּוּל וְנוֹתָר! חִילּוּל דְּרַבִּים מֵחִילּוּל דְּרַבִּים עֲדִיף. טְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁימֵּשׁ, מְנָלַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר, רֶמֶז לִטְבוּל יוֹם שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ, דְּנָפְקָא לַן מִ״וְיִנָּזְרוּ״, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לִטְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁימֵּשׁ. וְיָלֵיף חִילּוּל חִילּוּל מִתְּרוּמָה, מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה – אַף כָּאן בְּמִיתָה. וּמְחוּסַּר בְּגָדִים מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט״. בִּזְמַן שֶׁבִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם – כְּהוּנָּתָם עֲלֵיהֶם; אֵין בִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם – אֵין כְּהוּנָּתָם עֲלֵיהֶם. וְהָווּ לְהוּ זָרִים, וְאָמַר מָר: זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ – בְּמִיתָה. וּמְחוּסַּר כַּפָּרָה מְנָלַן? אָמַר רַב הוּנָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״. טָהֵרָה, מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְאָמַר מָר: טָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ – בְּמִיתָה. וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמוּתוּ״. וּשְׁתוּיֵי יַיִן, דִּכְתִיב: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְגוֹ׳״. וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״רֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ״. אִיתַּקַּשׁ פְּרוּעֵי רֹאשׁ לִשְׁתוּיֵי יַיִן: מָה שְׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה, אַף פְּרוּעֵי רֹאשׁ בְּמִיתָה. אֲבָל עָרֵל, אוֹנֵן, יוֹשֵׁב – בְּאַזְהָרָה. עָרֵל מְנָלַן? אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, עַד שֶׁבָּא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי וְלִמְּדָנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב

לימא מר במיתה - דכתיב בתריה ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש וכל פרשתא בתרומה קאי דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שאין כפרתו מעכבתו ואילו קדשים לא אכיל עד שיביא כפרה: הפסיק - בין ומתו בו ובין כל זר ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים ומשום טומאה: וינזרו - ויבדלו מלעבוד: גוף טמא מקוה ברבים - טמא ששימש וטמא שאכל תרומה שניהם פסולי הגוף ושניהם פסולי טומאה ויש להם היתר במקוה וחלולו בלשון רבים: שכן קדש - טמא ששימש ועסק בקדשים ובנותר קדש ושניהם בפנים מה שאין כן בתרומה: וחגרת אותם אבנט וגו' - והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה: מכלל שהיא טמאה - קודם כפרה: בן נכר - כהן מומר לעבודת כוכבים שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

פרט לזו שמחוללת ועומדת - תימה דבפ' השוחט והמעלה (זבחים ד' קו.) פליגי במתניתין ר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא דר' יוסי הגלילי פוטר שלא אכל אלא דבר טמא אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו והשתא תיקשי להו תרומה אלא על כרחיך בשתחב לו חבירו הכא נמי נימא הכי וי"ל דרבנן הוו ידעי דר' יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו (וס"ד) דמשכחת לה בתרומה שלא הוכשרה או נילושה במי פירות אי נמי כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמאת התרומה כדאמר התם בגמרא ובפרק גיד הנשה (חולין ד' קא. ושם) גבי קדש וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה וילפינן מינה בעלמא דאין איסור חל על איסור ומאן דאית ליה איסור חל על איסור יאמר דשאני התם דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר (חולין ד' קיג: ושם): וטבול יום ששימש מנלן - תימה תיפוק לן מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדנפקא לן מחוסר כפורים בסמוך מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה ותירץ ה"ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא כדדרשינן ברכות (ד' ב.) אבל וטהרה לא שייך למדרש הכי ואע"ג דבפרק הערל (יבמות ד' עד: ושם) דרשינן וטהרה לטבול יום ההיא מחוסרת כפרה היא וע"י מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא מיהו קשה דאיכא קרא אחרינא ובקדשים לא יאכל עד וגו' דמוקמינן בפ' הערל (שם) בזב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא ולענין תרומה ונימא מכלל שהוא טמא וי"ל דרבי סימאי דדריש הכא טבול יום מקרא אחרינא סבר לה כתנא דפליג התם אתנא דבי רבי ישמעאל דמוקי ליה התם בזב בעל שלש ראיות ומיהו קשה דגבי נגיעה כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וטמא עד הערב וטהר וצריך לומר דאי לאו קרא דרבי סימאי דדריש טבול יום מולא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא משום דקלישא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מיניה שפיר מחוסר כפורים וא"ת בפרק שלשה מינין (נזיר ד' מה. ושם) ובפ"ב (דברכות) (ד' ט) דדרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים גבי נכנס למקדש תיפוק ליה מוטהרה מכלל שהיא טמאה וי"ל כדפרישית משום דקלישא טומאתו לא הוה מחשבינן ליה כטמא לענין מקדש מהך דרשה ואע"ג דהוי כטמא לענין אכילת קדש היינו משום דאשכחן טבול יום דהוי כטמא לענין עבודה ומיהו קשה תרי קראי למה לי טמא יהיה לרבות טבול יום ועוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים מאחר דדרשינן טבול יום מקרא יתירא נפקא לן שפיר מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה וזהו דוחק לומר משום דגבי נכנס למקדש לא כתיב טבול יום בהדיא אלא מרבויא דקרא ולא דמי לעבודה דכתיב בהדיא ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד ריבויא הוה מוקמינן במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום דשימשא ממילא ערבא דא"כ הוה ליה למימר איפכא טמא יהיה לרבות מחוסר כפורים עוד טומאתו בו לרבות טבול יום ונראה לר"ת דלענין ביאת מקדש לא הוה דרשינן מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב (במדבר י״ט:כ׳) איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' דמיירי בהדיא בטומאת מת ולכך צריך נמי טפי קרא לרבות טבול יום דמשמע אבל נתחטא דלאו מחוסר מעשה כגון טבול יום לא הוה בכרת ולמאי דפרישית דמוטהרה מכלל שהיא טמאה לא הוה מרבינן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן טבול יום מקרא דר' סימאי קשה קצת הא דקאמר בפ"ב דזבחים (ד' יז. ושם) דאי כתב רחמנא במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה הא לא אתא לן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן קרא לטבול יום וי"ל דה"ק אי כתב רחמנא מחוסר כפורים בהדיא וכה"ג בפ"ב דיבמות (ד' כג. ושם) גבי שפחה ונכרית ומיהו קשה דאי להאי נחית ליכתוב רחמנא טבול יום ומחוסר כפורים בהדיא ולא לכתוב טמא ויש לומר דכיון דלא משכח צריכותא לא חש לדקדק: רמז לטבול יום כו' - הוה מצי למילף מבינייא מיושב וחד מהנך דבריש פ"ב דזבחים (ד' יז.): ויליף חילול חילול מתרומה - הקשה הר"ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה אם כן טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה ולעיל גבי ואלו הן במיתה קתני טמא שאכל תרומה ואילו טבול יום שאכל תרומה לא קתני ושמא הוא הדין אי נמי כי היכי דממעטי רבנן לקמן בעל מום ששימש מדכתיב בו ולא בבעל מום ה"ה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני ג"ש דחילול חילול וכן טבול יום ששימש ומיהו לא יתכן כלל דלענין תרומה ממעטינן טבול יום ממיתה מדכתיב בו ולענין טמא ששימש דהיא גופה מתרומה ילפא לא ממעטינן ליה לכך נראה דה"ה טבול יום שאכל תרומה במיתה ויש ליתן טעם דלא חשיב ליה משום דטמא וטבול יום מחד קרא נפקי דהכי כתיבי בפרשת אמור אל הכהנים ובא השמש וטהר וגו' והדר כתב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי וגו' וקצת תימה היכי יליף מחוסר כפרה ששימש במיתה מדאקרי טמא וטמא ילפינן חילול חילול מתרומה נימא דפסול בתרומה במיתה דלא פסיל בתרומה לא הוי במיתה כדדרשי' בפ"ב דזבחים (ד' יז. ושם) דפסיל בתרומה וכו' וי"ל דכיון דמחיל עבודה כדנפקא לן מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא דגמרינן מתרומה דהוי במיתה אע"ג דטהור לתרומה: אין בגדיהן עליהן וכו' - הקשה ה"ר יעקב דאורליני"ש והא מיתה כתב בהדיא גבי מחוסר בגדים בפ' ואתה תצוה ותירץ דההוא מיתה אמכנסיים כתיבא כדמשמע פשטיה דקרא וקרא דוחגרת דדרשינן מיניה אין בגדיהם עליהן אין כהונתם עליהם איצטריך לשאר בגדים ומיניה לא הוה ילפינן מכנסיים דלא כתיבי התם ומיהו קשה למאן דאמר דיליף מכנסיים בפ"ק דיומא (ד' ה: ושם) מוזה הדבר דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ויש מפרשים דמיתה דכתיבא אמכנסיים משום אה"מ דמיחייב מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפילו אביאה ריקנית וא"א לומר כן כדפרישית לעיל מתוך הברייתא: