סנהדרין מט:

פרק ז׳ · ארבע מיתות

Sanhedrin 49b · Chapter 7: Arba Mitot

אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵיפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂרֵיפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָא אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ מִנְיָין, אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר, חוּץ מִשִּׁבְעָה סַמָּנִין. דִּתְנַן: שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם – רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא, וְאַשְׁלָךְ. וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. רַב פָּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אַף אַרְבַּע מִיתוֹת. מִדְּקָא מִפְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי. וְאִידָּךְ, בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: אַף סֵדֶר יוֹמָא, דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאֲמוּרִים עַל הַסֵּדֶר, אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. וְאִידָּךְ, הָהוּא חוּמְרָא בְּעָלְמָא. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סֵדֶר תָּמִיד, דְּקָתָנֵי עֲלַהּ ״זֶהוּ סֵדֶר תָּמִיד״. וְאִידָּךְ – הָהוּא לְמִצְוָה בְּעָלְמָא. וּלְאַפּוֹקֵי מִמִּצְוַת חֲלִיצָה, דִּתְנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה – בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לִפְנֵי בֵּית דִּין, הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו״. וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״מֵאֵן יְבָמִי וְגוֹ׳״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִין. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו – רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִין. ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ וְגוֹ׳ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִצְוַת חֲלִיצָה – קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, חוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת, וְקוֹרְאָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִצְוָה הָכִי, וְאִי אָפֵיךְ – לֵית לַן בַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, אוֹ רְקִיקָה לַחֲלִיצָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים, וְהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה. בִּכְתוֹנֶת, בְּמִכְנָסַיִם, בְּמִצְנֶפֶת, וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עֲלֵיהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל: חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וְצִיץ. וְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לַמִּכְנָסַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ״. וְתַנָּא, מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ לִכְתוֹנֶת? מִשּׁוּם דְּאַקְדְּמֵיהּ קְרָא. וּקְרָא, מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ? מִשּׁוּם דִּמְכַסְּיָא כּוּלֵּהּ גּוּפֵיהּ, עֲדִיפָא לֵיהּ. סְקִילָה שְׂרֵיפָה כּוּ׳. סְקִילָה חֲמוּרָה מִשְּׂרֵיפָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. מַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר. אַדְּרַבָּה: שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ.

מתני' ארבע מיתות. סקילה שריפה הרג וחנק - דווקא נקט סידרא סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא מינה למתחייב שתי מיתות דקי"ל לקמן (סנהדרין דף פא.) דנידון בחמורה: רבי שמעון כו' - פלוגתא מפרש בגמרא: זו מצות הנסקלין - שפירשנו בפרקין דלעיל (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות כו' ומשום דבעי למתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקט להאי: גמ' כל מקום ששנו חכמים דרך מנין - וסידרו דבר אחר דבר: אין מוקדם ומאוחר - לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר את המאוחר שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר ח' בגדים של כהונה גדולה כדמפרש לקמיה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותן כסדר לבישתן ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחיל' אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה כדלקמיה: חוץ מסדר שבעה סממנין - האמורים לענין הכתם של דם שבהן דיקדקו בסדר משנתן כל דבר המועיל לחבירו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתיקון חבירו: מעבירין על הכתם - לבודקו אם דם נדה הוא ולטמא טהרות שנגע בהן או צבע הוא והטהרות טהורות ואם עבר באלו שבע סממנין כשיכבס אותו בהן כסדרן בידוע שדם היה ואם לא עבר בידוע שצבע היה: רוק תפל - שלא טעם כלום כל אותו היום. תפל ריקם ונגוב וחסר כל טעם מאכל כגון דבר שלא נמלח דמיקרי תפל: ומי גריסין - ומי לעיסת גריסין של פול שלועסין וכוססין אותו ומשפשפין אותו בהן: ומי רגלים - שהחמיצו והסריחו: נתר - מין אדמה הוא וקורין לה ניתרא: ובורית - עשב הוא ומעביר כתמין וקורין ליה אירבנ"ו שבונריי"א: קמוליא - התם מפרש לה שלוף דוץ ולא ידענא מאי היא: אשלך - נמצא בנקבי מרגליות העולות מתוך הים: לא עשה ולא כלום - אין זה נסיון שאם לא עבר בכך אכתי איכא למימר דם הוה והאי דלא עבר היינו משום דאין גריסין מועילין אלא לאחר הרוק וכן כולם כסדר. והא דרב סחורא קבוע' בהאי גמרא משום דמייתינן להני ארבע מיתות ב"ד דמתני' עלה כדפליג רב פפא עליה ואמר אף ארבע מיתות דווקא נישנו הקודם במשנה קודמת לחברתה אם נתחייב שתי מיתות: בפלוגתא לא קמיירי - רב סחורא נמי אית ליה דמתני' דוקא תנן ומיהו כי נקט איהו לא נקט מילי דפלוגתא: אף סדר יומא - דעבודת יום הכפורים הסדורות במשנה במסכת יומא זו אחר זו דווקא קתני: ואידך - אמר לך וודאי דוקא קתני ומיהו חומרא בעלמא הוא שהחמיר הכתוב בעבודת אותו היום שאם שינה בסידרו פסול ולא משום חשיבות דעבודות הוא שתהא זאת חמורה וחשובה מחבירתה אלא חומר היום שנכתבה חוקה בסידורה לעכב וכי אמרינן אנן במידי דחשיבותה גרם ליה כגון ארבע מיתות דאמרינן לקמן דזו חמורה מזו וכן בשבע סמנין שצורכו וכחו של כל אחד ואחד גורם לו ליקדם וכן מכנסיים שחישבן הכתוב להקדימן כדלקמן אבל יום הכפורים חומר היום בעלמא הוא שלא לשנות בו ולא כח עבודות: ואידך - רב פפא דאיירי נמי בחומרי אמר לך ההוא מצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה: ולאפוקי ממצות חליצה - האי כל מקום דקאמר רב סחורא דלא דיקדקו בו לאפוקי מסדר השנוי במצות חליצה אתא דלא תימא דווקא הוא ואע"ג דמצותיה הכי כדקא מסדר ואזיל: עצה ההוגנת לו - שאם היה הוא זקן והיא ילדה הוא ילד והיא זקינה אומרין לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה לתוך ביתך: היא אומרת - תחילה מאן יבמי והוא אומר לה לא חפצתי ואחר כך חולצת ואחר כך רוקקת ואחר כך קוראה ככה יעשה אפי' הכי אי אפיך לית לן בה כדקתני לקמן: ובלשון הקודש היו אומרין - במסכת סוטה יליף לה בפרק אלו נאמרין בכל לשון (סוטה דף לב.): רוק הנראה - שיהא בו כדי לראות כשיוצא מפיה דבעינן לעיני הזקנים וירקה: קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה - קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי חולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש: ה"ג והוינן בה מאי קמשמע לן כו' - ומהא דרב יהודה שמעינן דמתניתין לאו דווקא משום הכי נקט לה הכא: ולאפוקי - אהא דרב סחורא קא מהדר: על בשרו - משמע כשלובשן יהא בשרו מבלי לבוש דאי לא הא אתא לאשמועינן למה לי על בשרו: מאי טעמא אקדמה לכתונת - הואיל ומכנסיים קודמין: דאקדמיה קרא - כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' (ויקרא ט״ז:ד׳): סקילה חמורה כו' - טעמא דמתניתין מהדר לפרושי מ"ט דרבנן דאמרו סקילה קודמת לשריפה ושריפה להרג והרג לחנק: שכן נתנה למגדף - מברך את השם והוא בסקילה כדכתיב (שם כד) הוצא את המקלל וגו': ולעבודת כוכבים - שהן עבירות חמורות: ומאי חומרא - דמגדף ועבודת כוכבים דקאמרת דמיתה הניתנה להם ודאי חמורה משאר מיתות שהרי ניתנה לעבירה חמורה: שכן מחללת את אביה - כדקאמרינן לקמן (סנהדרין דף נב.) שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל:

אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא - בכמה דוכתי איכא הכי והא דאמר רבא בס"פ אלו מציאות (ב"מ דף לג.) כגון רב סחורא דאסברן זוהמ' ליסטרין משמיה דנפשיה לא אגמריה טפי א"נ ה"ק אפילו לא למד מרבו אלא דבר זה בלבד נחשב רבו בכך א"נ בההיא שעתא אכתי לא גמר מיניה טפי: מעבירין על הכתם - פ"ה לבודקו אם דם נדה הוא ור"ת מפרש דאפילו דם נדה ודאי אע"ג דמטמא לח ויבש כיון דאין עובר על ידי ז' סממנים בטל וטהור דתני ר' חייא דם נדה ודאי מעביר עליו שבעה סממנין ומבטלו: כל מעשה יום הכפורים - למ"ד (יומא דף ס:) לא נאמר חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים לא איירי בדברים שנעשים בבגדי זהב בחוץ: אף סדר תמיד - תימה דלא קאמר אף סדר ברכות דתנן בפרק בתרא דר"ה (ד' לב.) סדר ברכות אבות וגבורות וקדושת השם עוד תנן התם (ד' לג:) סדר תקיעות ג':