סנהדריןעא:
טוען את הדף…
דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא. וּמַתְרִין בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה? לְמָה לִי? בִּתְרֵי סַגְיָא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וּמַלְקִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. מַלְקוּת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הֵיכָא כְּתִיבָא? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״וְיִסְּרוּ״ מִ״וְּיִסְּרוּ״, ״וְיִסְּרוּ״ מִ״בֶּן״, וּ״בֶן״ מִ״בִּן״ – ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״. חָזַר וְקִלְקֵל, נִידּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה [וְכוּ׳]. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״בְּנֵנוּ הוּא״. מַאי ״בְּנֵנוּ זֶה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. מַתְנִי׳ בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ, נִשְׁתַּנֵּית מִיתָתוֹ. נֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי? לָא, שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִי עֲבַד הַשְׁתָּא – לָאו בַּר קְטָלָא הוּא. תָּא שְׁמַע: אִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב. נִגְמַר דִּינוֹ קָאָמְרַתְּ? נִגְמַר דִּינוֹ גַּבְרָא קְטִילָא הוּא! תָּא שְׁמַע: בֶּן נֹחַ שֶׁהִכָּה אֶת חֲבֵירוֹ, וּבָא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, וְנִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר. עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּיר – חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי! דִּינוֹ וּמִיתָתוֹ בָּעֵינַן, וְהַאי – דִּינוֹ אִישְׁתַּנִּי, מִיתָתוֹ לָא אִישְׁתַּנַּי. בִּשְׁלָמָא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא סַיִיף. אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא חֶנֶק? בְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בִּסְקִילָה. וְהָא ״עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל״, דּוּמְיָא דְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ קָתָנֵי. אֶלָּא, קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: ״סַיִיף חָמוּר״, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: ״חֶנֶק חָמוּר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. בִּשְׁלָמָא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא חֶנֶק. אֶלָּא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא סַיִיף? קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: סָרְחָה, וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה – תִּידּוֹן בְּחֶנֶק. בִּסְקִילָה מַאי טַעְמָא לָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְאִישְׁתַּנַּי אִישְׁתַּנִּי? וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִישְׁתַּנִּי לִגְמָרֵי! הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי ״תִּידּוֹן בִּסְקִילָה״. מַתְנִי׳ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.כוליה קרא יתירא - דמצי למכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההוא וסקלתם: בפני שנים - דבעינן עדים שהוכיחוהו ועבר שאין אביו ואמו נאמנין עליו להרגו דכתיב (דברים י״ז:ו׳) על פי שנים עדים יומת המת: ומלקין אותו בפני ג' - כלומר יביאוהו בפני ג' דיינין והדיינין יחייבוהו מלקות וילקוהו שליח ב"ד כשאר הלוקין דמלקות בפני ג' בפרקא קמא (דף י.): כדרבי אבהו - בכתובות (דף מו.) גבי מוציא שם רע מנא לן דלקי דכתיב ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו: למדנו ויסרו - דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא דיסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן דכתיב שם אם בן וההוא בן למדנו מבן (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע: אם כן - דלהך מלתא לחודא אתא ולא למעוטי סומין: לכתוב בננו הוא - סורר ומורה ומשמע הוא שלקה בפניכם ומדכתיב זה שמראין באצבעו עליו ולא סומין: מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור - דתו לא דיינינן ליה כיון דאילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא: ואם משנגמר דינו ברח - משעת גמר דין הוי כגברא קטילא ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו: גמ' הואיל ונשתנה דינו (נשתנה מיתתו) - דאילו מעיקרא נדון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן התראה וסנהדרין של כ"ג ועדים: ונשתנית מיתתו - דכל מיתת בני נח סייף ואילו עביד השתא בעו למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הלכך פטור: שאני הכא דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא - אבל הכא אילו עביד השתא בר קטלא הוה אף על גב דנשתנה דינו ומיתתו לא מיפטר ודיינינן ליה בדינא דהשתא: ת"ש - מסיפא תיובתא: חייב - אלמא אף על גב דאשתני לא אפטר: שהכה את חבירו - הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא: עשה כן - בהיותו כותי: לישראל - כגון שהרג את ישראל או בא על אשת איש ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע"ג דנשתנה דינו לדון בעדה ועדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אישתני דרוצח נמי השתא בסייף: דאידי ואידי בסקילה - אם לא נתגייר נמי נדון בסקילה כדאמרינן נמי בפרקין דלעיל (סנהדרין דף נז.) בא על ערות ישראל שאין להם לבן נח נדון בדיני ישראל ואוקימנא בנערה המאורסה דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדינא דידן: והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חברו קתני - אלמא בישראל בעולת בעל עסקינן דאילו באשת חבירו ליכא נערה המאורסה כדאמרינן בעולת בעל יש להן נערה המאורסה אין להם: אלא קלה בחמורה מישך שייכא - כלומר לעולם בא"א ודקא קשיא לך אמאי חייב הרי נשתנה דינו ומיתתו אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף קל והשתא סקילה דחמירא: מאי איכא למימר - הרי נשתנה מיתתו דבמיתה חמורה זו לא היה ראוי: לימא מסייע ליה - לרבי חנינא דאמר בדינא דהשתא בעי למדייניה: סרחה - נערה המאורסה בימי נערות שהיא בסקילה ולבסוף בגרה משעמדה בדין: תדון בחנק - כדינא דהשתא: בסקילה מאי טעמא לא - מתדנה משום דכיון דאישתני גופה אישתני קטלא ונהי דלגמרי לא מיפטרא משום דקלה בחמורה מישך שייכא כל שכן הכא דאישתני לגמרי בין בדינו בין במיתתו וכיון דלא מחייב בהא מיתה פטור לגמרי: תדון בסקילה - דמעיקרא אף על גב דאישתני גופה לא אישתני קטלא הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה: מתני' הנייה להם - שאין מוסיפין לחטוא: והנייה לעולם - ששקטה כל הארץ: רע להם - שהיו מוסיפין זכיות: רע לעולם - שהיו מגינין על דורם ומוכיחין את הדורות: יין ושינה לרשעים הנייה להם והנייה לעולם - כל זמן ששותין וישנין אינן חוטאין ואינן מריעין לבריות: לצדיקים רע להם - שאין עוסקין בתורה: ורע לעולם - שהתורה שהן עוסקין בה מגינה על הדור וכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם: פיזור - שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה רעה ולסייע זה את זה:בן נח שבירך את השם ונתגייר כו' - תימה אי הוה מילתיה דרבי חנינא כתנאי דפליגי בהחולץ (יבמות דף מח:) מפני מה גרים מעונין בזמן הזה מפני שלא קיימו ז' מצות שקבלו עליהן בני נח אלמא מיענשי ורבי יוסי פליג התם ואמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיענשי כלל ועוד קשה דסוגיא דהכא דלא כחד דאמרינן עשה כן בישראל חייב ואי כר' יוסי כקטן שנולד דמי ונראה שיש לחלק דכולה שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים: קלה בחמורה מישך שייכא - חנק שהיא מיתה קלה היה ראוי לו מתחלה ויותר ובסמוך גבי סרחה ולבסוף בגרה דקאמר בסקילה מ"ט לא דכיון דאישתני אישתני הא דקרי ליה אישתני לאו אמיתה קאי אלא אישתני גופה והא דאמר רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה והכא לא דיינינן ליה במיתה קמייתא משום דהתם לא אישתני דינא כי הכא ומיהו קשה דגבי סרחה ואחר כך בגרה לא משמע דאיירי בשינוי הגוף מדקאמר כ"ש הכא דאישתני לגמרי משמע דאישתני קמא כהאי ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא לאו למימר דלא חשיב אישתני קטלא דמכל מקום קטלא אישתני אלא כלומר אית לן למידייניה בקלה כיון דמעיקרא נתחייב אף בחמורה מזו ולא דמי לבן נח שבירך את השם דלא דיינינן במיתה דהשתא דחמורה דמעיקרא לא איחייב בה ובמיתה דמעיקרא נמי לא כיון דהשתא לא שייכא ביה: