סנהדריןכג:
טוען את הדף…
וְאָמַר רַב דִּימִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: כְּגוֹן דְּקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בְּחַד. צְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא ״אַבָּא״ וְ״אָבִיךְ״ – בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּאַבָּא וְאָבִיךְ חֲזוּ לְעָלְמָא. אֲבָל חַד כְּבֵי תְרֵי, דִּלְעָלְמָא לָא חֲזֵי – אֵימָא: מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהַהִיא – אֵימָא מוֹדוּ לְהוּ לְרַבָּנַן. צְרִיכָא. הָא מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא ״דַּיָּינוֹ״, וְסֵיפָא ״עֵדָיו״ – אַלְמָא דַּוְקָא קָתָנֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּבָא הוּא וְאַחֵר לְפוֹסְלָן. כֹּל כְּמִינֵּיהּ? נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא! אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: כְּגוֹן שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר. עַרְעָר דְּמַאי? אִילֵּימָא עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא! אֶלָּא: עַרְעָר דִּפְגַם מִשְׁפָּחָה. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: הָנֵי אַמִּשְׁפָּחָה קָמַסְהֲדִי, וְאִיהוּ מִמֵּילָא קָפָסֵיל. וְרַבָּנַן סָבְרִי: סוֹף סוֹף נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: צָרִיךְ לְבָרֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵר. אֲבָל בְּכַת אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לְפוֹסְלָן. אָמְרוּ לְפָנָיו רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי: אֵין שָׁם אֶלָּא כַּת אַחַת, מַהוּ? אֵין שָׁם אֶלָּא כַּת אַחַת? וְהָאָמְרַתְּ: אֲבָל בְּכַת אַחַת דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לְפוֹסְלָן! אֶלָּא, נִמְצֵאת כַּת שְׁנִיָּה קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין – מַהוּ? אָמַר לָהֶן: כְּבָר הֵעִידוּ עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּבָר הֵעִידוּ עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים. נֵימָא, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי? דְּתַנְיָא: הַבָּא לִידּוֹן בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, נִידּוֹן בִּשְׁטָר – דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נִידּוֹן בַּחֲזָקָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: בַּחֲזָקָה וְלֹא בִּשְׁטָר? אֶלָּא אֵימָא: אַף בַּחֲזָקָה. וְקַיְימָא לַן, דִּבְצָרִיךְ לְבָרֵר פְּלִיגִי. לָא. אַלִּיבָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי. דְּרַבִּי מֵאִיר כְּרַבִּי. וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא בַּחֲזָקָה, דְּמִכֹּחַ שְׁטָרָא קָאָתֵי. אֲבָל הָכָא, דְּהָנֵי עֵדִים לָאו מִכֹּחַ עֵדִים אַחֲרִינֵי קָאָתוּ, אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה דְּאֵין צָרִיךְ לְבָרֵר. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֵישָׁאואמר רב דימי - הא דקתני נאמן עלי אבא כגון דקבליה עליה בחד דיין ויש שנים כשרין עמו ואפילו הכי כיון דפסול מדאורייתא מצי הדר ביה הכא נמי כיון דחד לממון לא מתכשר מצי הדר ביה: אלמא דווקא קתני - מדשני במילתיה דבדיינין נקט לשון יחיד ובעדים נקט לשון רבים וליתא לדריש לקיש והדרא קושיין לדוכתא והא עדים כמומחין דמו: א"ר אלעזר - סיפא גבי עדים בבא הוא ואחר לפוסלן דהוו להו תרי דמסהדי אפסולה ומהימני ודיינין בערכאות שבסוריא כדאוקימנא ולא פסול ממש קאמר אלא בעינא בי דינא מעליא: נוגע בעדותו הוא - האי בעל דין דמשום דלא ליסהוד עליה קאתי למיפסליה: שקרא עליו ערער - בעל דין אומר לפנינו על מה הוא פוסלו ויש אחר עמו: ערער - שמץ של פסול: דגזלנותא - מעיד עליו הוא ואחר שגזלן הוא: נוגע בעדותו הוא - משום דלא נסהיד עליה קאמר: דפגם משפחה - עבד הוא ממשפחת עבד שלא נשתחרר בא ופסול הוא ומשפחתו: אמשפחה קמסהדי - ולאו משום האי לחודיה מסהדי הלכך סהדותא אחרינא הוא ולאו כנוגע בעדות דמי: מחלוקת בשתי כיתי עדים - שאמר בעל דין בפנינו יש לי שתי כיתי עדים בדבר זה הביא כת ראשונה ועמד הלוה ואחר ואמר פסולין הן דהשתא לאו כנוגע בעדות הוא שהרי אמר מלוה שיש לו כת אחרת ואם ביקש ולא מצא יפסיד דקסבר ר"מ צריך בעל דין לברר ולהעמיד על האמת כל דבריו שטוען בבית דין והני מיפסלי אף לעדיות אחרות ואם ביקש ומצא כת אחרת כשירה אף ע"פ שראשונה נפסלה הרי בירר דבריו שאמר להביאם והביא והוא לא דק דסבור שכשרים היו: ורבנן סברי אין צריך לברר - ויכול לומר אין לי עוד ונמצא זה נוגע בעדותו הוא ולא מיפסלי אפי' בעדות זו: נמצאת כת שניה קרובין או פסולין - ע"י עדים גמורים מהו לר' מאיר מי אמרינן השתא ודאי נוגע בעדות הוא דאין לחבירו כת אחרת כשרה או דילמא מעיקרא מיהת כי אסהיד בעל דין ואחר עמו אקמאי למיפסלינהו לאו נוגע בעדות הוא דאכתי לא אשתכח כת שנייה פסולין הכי גרסינן לה כמו שפירשתי ולא נהירא חדא דאין זה בירור דברים לר' מאיר הואיל וכת האחת נפסלין ועדיין נוגע בעדות הוא ועוד דאי נמי הוי בירור דברים בהכי נוגע בעדות הוא דאם לא ימצא כת אחרת כשרה אלא כת פסולה נמצא מפסיד בפסול של ראשונים דאי לא נפסלו ראשונים היה מוציא ממונו על פיהם ודבריו נבררין ע"י שניה ואע"פ שפסולין ועכשיו הוא מפסיד הלכך אומר אני דגרסינן הכי והוא עיקר דר"מ סבר א"צ לברר וזה שאמר להביא שתי כיתי עדים והביאם והאחת נפסלת אין בכך כלום שא"צ לברר דבריו ודיו בכת אחת הכשרין ואלו נפסלין לעדות אחרת ע"פ בעל דין ואחר דאינו נוגע בעדות ורבנן סברי צריך לברר ונמצא זה נוגע בעדות ולא מפסיל נמצאת כת שניה קרובין או פסולין לר' מאיר מהו נהי דא"צ לברר מ"מ עכשיו אין כאן עדות וה"ל נוגע בעדות למפרע או דילמא כי אסהיד מיהא לאו נוגע בעדות הוה דאכתי לא מצאו כת שנייה פסולה: כבר העידו הראשונים - (כת ראשונה) כשנמצאת כת שניה פסולה כבר נתקבלה בכשרות עדותן של אלו המעידין על הפסול ועדיין לא היה נוגע בעדות ומאחר שנתקבלה בהכשר נאמנין לפסול את הראשונים. ל"א כבר העידו העדים הראשונים כת ראשונה שהעידו בעדותן של בעלי דינין ומהימני דכיון דשניה פסולה תו לא מפסלי קמאי דה"ל נוגע בעדות ולשון ראשון נראה מדנקט בהאי לישנא כבר העידו: הבא לידון בשטר ובחזקה - מחזיק בקרקע ואמר לו חבירו מה לך בכאן וא"ל אתה מכרתיה לי ואכלתיה שני חזקה ועדיין שטר מכירה בידי נידון בשטר על כרחו צריך להביא השטר ויברר דבריו ואם לא מצא שטר יפסיד דלא מהניא ליה חזקה ואע"ג דחזקה במקום שטר קיימא כדאמרי רבנן עד תלת שנין מזדהר איניש בשטרי' טפי לא מזדהר האי כיון דאמר ישנו בידי צריך לברר: נידון בחזקה - משמע על כרחו יביא עדי חזקה ושטר לא מהני להכי פריך בחזקה ולא בשטר והא שטר עיקר ראיה הוא וכיון דיש לו שטר אין בחזקה אפי' משום בירור דברים דבמקום שטר לא הוזכרה חזקה דהיא גופא לא אתיא אלא מכח השטר דאמר על ידי השטר החזקתי בו ואבד ממני לאחר ג' שנים: אף בחזקה - באיזה מהן שירצה ואם יש לו עדי חזקה א"צ לברר דבריו על השטר והיינו דאמר ר' מאיר כרבי ורבנן כר' שמעון: אפי' תימא רבנן כרבי סבירא להו דעד כאן לא קאמר רבי התם צריך לברר אלא משום דחזקה לאו עיקר ראיה הוא דמכח השטר הוא דאתיא דאי הוה טעין ברישא החזקתי בה מעצמי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אין זו חזקה וכי אמר לו אתה מכרתיה לי דהיינו בשטר ואבדתיו לאחר ג' שנים הויא חזקה הלכך האי הואיל ואמר ישנו בידי צריך לברר אבל אמר יש לי ב' כיתי עדי' והביא אחת כיון דהני לאו מכח הני אתו א"צ לברר דבריו ולחזר אחר כת שניה וללישנא בתרא ה"ק אפי' תימא תרווייהו אליבא דרבי פליגי ור"מ אמר לך אנא דאמר אפי' לרבי ומשום דהלכה כרבי מחבריו מהדרינן לאוקומא לפלוגתייהו אליביה:ואמר רב דימי כגון דקבליה בחד - תימה למה לי לאתויי הא דרב דימי ויש לומר דאי לאו דרב דימי לא הוה קשיא ליה תנינא דאי מהתם ה"א דמיירי דקביל עליה כבי תרי דהוי תרתי לריעותא והתם קאמר ר"מ דיכול לחזור אבל בחדא לריעותא לא אמר רבי מאיר דיכול לחזור בו ומשום הכי מייתי מילתיה דרב דימי דקא משמע לן דאפילו בחדא ריעותא קאמר ר' מאיר יכול לחזור בו וקא מקשי שפיר תנינא: ורבנן סברי צריך לברר - ה"ג הקונטרס ללשון אחרון דרבנן סברי דצריך לברר כו' אם יאמר אדם בב"ד אביא ב' כיתי עדים כשרים צריך לברר דבריו ולהביא שתי כיתי עדים כשרים ואם לא הביאם כשרים יפסיד הלכך אינו יכול לפסול הראשונים שאם הראשוני' פסולים זה לא יגבה חובו בעדים אחרונים שצריך לברר ולהביא כולם כשרים וקשה לר"ת דבפ' גט פשוט (ב"ב קסט: ושם) משמע דאפילו מאן דאמר צריך היינו לכתחילה יאמרו לו ב"ד ברר דבריך אבל מכל מקום אם אין יכול לברר בכך לא יפסיד ונראה לר"ת כפ"ה ללשון ראשון ר"מ סבר צריך לברר הלכך יכול לפסול הראשונים לפי שלא יפסיד שום דבר אם הראשונים פסולין לפי שבית דין אומרים לו ברר דבריך דמסתמא יעשה מה שב"ד יצוה עליו וא"כ לא יפסיד לפסול הראשונים שמתקיים העדות בשאר: