סנהדריןמה.
טוען את הדף…
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָאִישׁ מְכַסִּין אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד מִלְּפָנָיו, וְאִשָּׁה שְׁנֵי פְּרָקִים – בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ עֶרְוָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְרָגְמוּ אֹתוֹ״. מַאי ״אוֹתוֹ״? אִילֵּימָא אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, וְהָכְתִיב: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״? אֶלָּא מַאי ״אוֹתוֹ״? אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, הָא אוֹתָהּ בִּכְסוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, לָא שְׁנָא אִישׁ וְלָא שְׁנָא אִשָּׁה. לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן חָיְישִׁי לְהִרְהוּרָא, וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְהִרְהוּרָא? וְהָא אִיפְּכָא שְׁמַעְנָא לְהוּ, דִּתְנַן: הַכֹּהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ – אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבָּהּ וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ, וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ. אָמַר רַבָּה: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאָה וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּירְחֵי כְּהוּנָּה. הָכָא הָא מִקַּטְלָא. וְכִי תֵּימָא: אָתֵי לְאִיתְגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא? אָמַר רַבָּה: גְּמִירִי, אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמִי שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת. אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנִּין. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא. אָמַר קְרָא: ״וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״. הָכָא, אֵין לְךָ יִיסּוּר גָּדוֹל מִזֶּה. וְכִי תֵּימָא: לֶיעְבֵּיד בַּהּ תַּרְתֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. לֵימָא: דְּרַב נַחְמָן תַּנָּאֵי הִיא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב נַחְמָן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר בִּזְיוֹנֵי דְאִינִישׁ עֲדִיף לֵיהּ טְפֵי מִנְּיָחָא דְגוּפֵיהּ, וּמָר סָבַר נְיָחָא דְגוּפֵיהּ עֲדִיף מִבִּזְיוֹנֵיהּ. מַתְנִי׳ בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מׇתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מׇתְנָיו. וְאִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנוֹ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא, וְאִם לָאו – רְגִימָתוֹ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כׇּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה״. גְּמָ׳ תָּנָא: וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ, הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ. וּמִי בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי? וּרְמִינְהוּ: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. אִי הָכִי, לַיגְבְּהֵיהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּל. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין שֶׁבִּדְחִיָּיה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יָרֹה״. וּמִנַּיִן שֶׁבִּסְקִילָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״סָקוֹל״. וּמִנַּיִן שֶׁבִּסְקִילָה וּבִדְחִיָּיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם מֵת בִּדְחִיָּיה יָצָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה״. מִנַּיִין שֶׁאַף לְדוֹרוֹת כֵּן?גמ' פרק אחד - כלומר מעט ממנו מלפניו ויש אומרים פרק חתיכת בגד ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן: ולא אותה - דאין אשה נסקלת ערומה: ור' יהודה - אמר לך אותו לאו למעוטי אשה אתא אלא לאורויי לן דנסקל ערום דמאותו נפקא לן בלא כסותו: לא שנא הוא ולא שנא היא - שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב איש לאשה לכל מיתות שבתורה: להרהורא - שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר: בבגדיה - של סוטה: נקרעו - כדרך כל הנקרעים: נפרמו - קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות: וסותר את שערה - קלעי שערה: ונוסרו כל הנשים - ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה מכל מקום פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה: הכא - דמיקטלא אין ייסור גדול מזה וטעמא לאו משום הרהור היא: מיתה יפה - ולא תבזהו: בזיוני דאינש עדיף ליה - כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה: ניחא דגופא עדיף ליה - גדול בעיניו טפי מבזיוני הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה: מתני' היה גבוה שתי קומות - ומפילו משם לארץ: הופכו על מתניו - כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר: גמ' תנא וקומה שלו - שהיה מפילו מעומד ולא מיושב: ומי בעינן כולי האי - דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה: מה בור שהוא כדי להמית - משנה היא בבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית ומאי ניהו עשרה טפחים היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת פטור אלמא עשרה הוי שיעור להמית: מיתה יפה - שימות מהר: מינוול - אם גבוה יותר מדאי מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת: מניין שבדחייה - נידונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה לא תגע וגו': יירה - לשון השלכה כמו (שמות ט״ו:ד׳) ירה בים ומשמעות דריש ולא ריבוייא: מניין - שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול דהוא לשון אבנים כדכתיב (דברים כב) וסקלוה (כל) אנשי עירה באבנים: ומנין שבסקילה ובדחייה - אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת: ת"ל כי סקול יסקל או ירה יירה - ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דווקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקול או ירה מדכתיב הני לרבויי כתבינהו: שאם מת בדחייה יצא - לכך נאמר או לחלק: ומניין שאף לדורות - כל חייבי סקילה תהא דחייה שם:הא אותה בכסותה - לאו מקרא דריש דהא ליכא מיעוט להכי דאותו איצטריך למידרש בלא כסותו אלא היינו טעמא כדמפרש משום הרהורא או משום בזיונא: אלא במה שעיניו רואות - והא דאמר סוף פ"ק דמגילה (דף טו:) כל האומר רחב רחב מיד נקרי האמר התם ביודעה ומכירה: ברור לו מיתה יפה - י"מ משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים דחייך קודמין וי"מ משום דכתיב ברישיה דקרא לא תקום ולא תטור ולשון נקימה היינו מיתה כדאמרינן לקמן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי נקום ינקם כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב כו': ורמינהי מה בור - הא דפריך משור אאדם משום דהתם נמי דרשינן שור ולא אדם: מה בור שיש בו כדי להמית - בב"ק (דף נ:) פ"ה משום דסתם בור עשרה וקשה לר"ת אדרבה סתם בור יותר מעשרה כדאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכדאשכחן בבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים וכאן פירש דסתם בור אינו פחות מי' מיהו קשה דפריך בריש ב"ק (דף ג. ושם) אילימא אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא עשרה כתיבי ומשני והמת יהיה לו אמר רחמנא וקים להו לרבנן דעשרה מיתה עבדי תשעה ניזקין עבדי מיתה לא עבדי אלמא מהתם ילפינן ומפר"ת דסתם בור הוי יותר מעשרה ותרווייהו צריכי דאי כתב רחמנא והמת יהיה לו ה"א בכל ענין שימות אפילו בפחות מי' כתב רחמנא בור ואי כתב רחמנא בור ה"א בעמוק כ"כ דאי אפשר שלא ימות בו כתב רחמנא והמת יהיה לו בראוי למות בו דהיינו עשרה דקים להו לרבנן דעבדי מיתה והא דפריך התם סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לניזקין אע"ג דט' לא כתיבי כלל סברא הוא כי היכי דעשרה אב למיתה משום דיש בו כדי להמית תשעה נמי אב לניזקין דיש בו כדי להזיק אי נמי משום דכתיב תרי זימני בור כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור (שמות כ״א:ל״ג) דדריש בירושלמי אחד בור למיתה ואחד בור לניזקין: מניין שבדחיה - סקילה נאמר תחילה בפסוק ואפילו הכי עבדינן לה לבסוף משום דאשכחן קראי דסמוך סקילה למיתה דכתיב (דברים י״ז:ה׳) וסקלתם באבנים ומתו: מניין שאף לדורות כו' - אפילו לרב דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט: ושם) איצטריך קרא לרבויי הכא לדורות דה"א סיני שאני והא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף קא.) דאמר ליה אהרן למשה שמא לא שמעת שהותרה אנינות אלא בקדשי שעה ולא בקדשי דורות ה"ק שמא כך נאמר לך בפירוש וא"ת למאן דלא יליף בריש הקומץ רבה (שעה מדורות) האמר בזבחים בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס.) מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אוכלים אלא בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר וההוא קרא במילואים כתיב וי"ל התם יליף טפי משום דאשכחן גבי הקרבה לדורות כיוצא בהן דדרשינן התם לעיל מיניה מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו עליו פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום: