סנהדרין צב:

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 92b · Chapter 11: Chelek

וְאִם תֹּאמַר: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ בָּהֶן אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״, צַדִּיקִים מָה הֵן עוֹשִׂין? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כְּנָפַיִם כִּנְשָׁרִים, וְשָׁטִין עַל פְּנֵי הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ לָהֶם צַעַר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ״. וְנֵילַף מִמֵּתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל? סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה וָמֵתוּ. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? ״ה׳ מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֱמֶת מָשָׁל הָיָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת, לָמָּה מָשָׁל? וְאִם מָשָׁל, לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא, בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי מִבְּנֵי בְנֵיהֶם, וְהַלָּלוּ תְּפִילִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם. וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל? אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם שֶׁמָּנוּ לַקֵּץ וְטָעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ״. רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳״. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁחִיפּוּ אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כׇל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכׇל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב וְגוֹ׳״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ מֵתִים שֶׁבְּבִקְעַת דּוּרָא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנְּהַר אֵשֶׁל עַד רַבַּת בִּקְעַת דּוּרָא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֶת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בָּהֶן בַּחוּרִים שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיוֹפְיָין, וְהָיוּ כַּשְׂדִּיּוֹת רוֹאוֹת אוֹתָן וְשׁוֹפְעוֹת זָבוּת. אָמְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן, וּבַעֲלֵיהֶן לַמֶּלֶךְ. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַהֲרָגוּם, וַעֲדַיִין הָיוּ שׁוֹפְעוֹת זָבוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחְיֵיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוָן שֶׁהֶחְיָיה אוֹתָן, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמַר: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: חַבְרֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. פָּתַח וְאָמַר: ״אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵיהּ מַלְכוּת עָלַם וְשׇׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יוּצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁאִילְמָלֵא (לֹא) בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּיקֵּשׁ לְגַנּוֹת כׇּל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרַץ הַכִּבְשָׁן, וְהוּמַק סוֹדוֹ, וְנֶהְפַּךְ צֶלֶם עַל פָּנָיו, וְנִשְׂרְפוּ אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת, וְהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל אֶת הַמֵּתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, וְאַרְבַּע מַלְכִיּוֹת קְרָא. דִּכְתִיב: ״וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאִין״, וּכְתִיב: ״וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ וְגוֹ׳״. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָרַבָּנוּת (שֶׁלּוֹ), שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו - ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ: לא נירא בהמיר ארץ - כשמחליף הקב"ה את הארץ לא נירא לפי שאנו בלב ימים: וקווי ה' יחליפו כח - שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער: וניליף ממתים שהחיה יחזקאל - שחזרו ומתו כך צדיקים שעתיד להחיות יחזרו לעפרם כך שמעתי יחזקאל הגלהו נבוכדנצר עם יכניה מלך יהודה והיה יחזקאל מתנבא בבבל וירמיה בארץ ישראל באותן אחת עשרה שנה שמלך צדקיה: באמת - בברור: משל היה - שהיה מרמז להם על הגלות כאדם מת שחוזר וחי כך ישראל ישובו מן הגלות: מהם - שאותן תפילין היו שלהם: שמנו לקץ - של יציאת מצרים: וטעו - שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק דהא כתיב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך זה יצחק דכתיב (שס כא) כי ביצחק יקרא לך זרע והם מנו משעת הדיבור לאברהם ותניא בסדר עולם אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל' שנה כדכתיב (בראשית כא) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות ואותן ל' שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת: ושמואל אמר - מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר (יתזקאל לז) אבדה תקותנו: העצמות האלה כל בית ישראל המה - עצמות הללו סימן לכל ישראל הן שעתידה להם תחיית המתים כמו לאלו שהרי אלו אמרו אבדה תקותנו ועכשו ידעו שאני מחיה את המתים וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידין להחיות ולא מן הדין חיו דהא אמרן הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעוה"ב אלא משום סימן חיו: שחיפו להיכל - שהיו מציירין צלמים על קירות ההיכל דכתיב ואבא ואראה מחוקה על הקיר סביב: וכתיב והעבירני עליהם סביב סביב - כלומר על אותן אנשים שכתוב עליהם סביב עבר עליהם יחזקאל להחיותם: אלו מתים שבבקעת דורא - שהמית נבוכדנצר מלך בבל על שהיו יפים כדלקמן: מנהר אשל עד רבת - מקומות הן היו בבקעת דורא: שופעות - מחמת תאוה: וצוה המלך והרגן ועדיין היו שופעות - שהיתה נראית זיו תארם וצוה המלך ורמסום: ובאו עצמות מן הבקעה וטפחו לו לאותו רשע על פניו - והלכו להם ואית דאמרי שמאותן עצמות היה לו כלים וכשהגיעה שעה שחיו טפחו לו על פיו כשהיה רוצה לשתות בהם: חבריהם של אלו מחיה מתים - על יחזקאל היו אומרין שהיה חבירן של חנניה מישאל ועזריה ונבוכדנצר היה יודע שהיה הקב"ה מחיה אותם: פתח ואמר - להקב"ה אתוהי כמה רברבין פסוק הוא (דניאל ג׳:ל״ג): יוצק זהב רותח - משום דקא מיירי בשבחו דנבוכדנצר נקיט נמי לישנא מעליא ולשון קללה: סטרו - הכהו מאחורי ידו: לגנות - שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד ואילו אמרן הקב"ה היה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד: באותו יום - שהשליכן לכבשן: צף הכבשן - שהכבשן היה משוקע בארץ כעין כבשן של סיד וצף ועומד על גבי קרקע כדי שיראוהו כל העולם: נפרץ הכבשן - נפלו קצת כותליו כדי שיוכלו כולם לראות בתוכו: הומק סורו - נשפל גאותו כמו סורו רע (קדושין דף פב.) ל"א הומק סודו כמו יסודו נשתלשל וכן לימדני רבי יעקב בן יקר אבל מורי גרס והומק סידו סיד הכבשן נמסה מרוב חמימות כך שמעתי והיתה מושכת למרחוק ומהבל של אותו הסיד נשרפו אותן שהשליכו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש: ונהפך - צלם של זהב על פניו: ארבע מלכיות - מלכים ואנשיהם שסייעו לנבוכדנצר להשליך חנניה מישאל ועזריה לתוך האור: מקראי נפקי - דכתיב (דניאל ג׳:ב׳) נבוכדנצר שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ולבסוף לאחר שבאו מן הכבשן כתיב ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והנך דלא כתיבי נשרפו: אל ישנה מן הרבנות שלו - שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן אל ישנה שלא יראה מבוהל ומפוחד ומתביישין שונאיו מפניו: פטשיהון וכרבלתהון - עניני מלבושין: