סנהדרין ס.

פרק ז׳ · ארבע מיתות

Sanhedrin 60a · Chapter 7: Arba Mitot

״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה״ – יֶשְׁנוֹ בִּכְלַל ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״אֵת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״ – חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״. מָה בְּהֶמְתְּךָ בְּהַרְבָּעָה, אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה. מָה בְּהֶמְתְּךָ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שָׂדְךָ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי״ – חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר? הָתָם – ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי״ דְּהַשְׁתָּא. הָכָא – ״אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״, חֻקִּים דְּמֵעִיקָּרָא תִּשְׁמֹרוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה כּוּ׳. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּבָרֵךְ שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, לְאַפּוֹקֵי בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דְּלָא. פְּשִׁיטָא! ״יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שְׁמַע מִינַּהּ: שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת נָמֵי שֵׁם הוּא. פְּשִׁיטָא! ״יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: עַד דְּאִיכָּא שֵׁם רַבָּה, וּמִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט – קָא מַשְׁמַע לַן. נִגְמַר הַדִּין כּוּ׳. עוֹמְדִין – מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי: דְּאָמַר קְרָא, ״וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר? וּמָה עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁהוּא גּוֹי וְלֹא יָדַע אֶלָּא בְּכִינּוּי – עָמַד, יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם הַמְפוֹרָשׁ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! קוֹרְעִין – מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ [וְגוֹ׳] וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה״. וְלֹא מְאַחִין – מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה, כְּתִיב הָכָא ״קְרוּעֵי בְגָדִים״, וּכְתִיב הָתָם ״וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים״. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן קְרָעִים? וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״קְרָעִים״? מְלַמֵּד שֶׁהֵן קְרוּעִים לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ, וְאֶחָד שׁוֹמֵעַ מִפִּי שׁוֹמֵעַ – חַיָּיב לִקְרוֹעַ. וְהָעֵדִים אֵין חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. וְכִי קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ, מַאי הָוֵי? הָא קָא שָׁמְעִי הַשְׁתָּא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו״. הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ קָרַע, וְהֵם לֹא קָרְעוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרָה מִפִּי הַגּוֹי אֵינוֹ חַיָּיב לִקְרוֹעַ. וְאִם תֹּאמַר: רַבְשָׁקֵה – יִשְׂרָאֵל מוּמָר הָיָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין קוֹרְעִין אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד, לְאַפּוֹקֵי כִּינּוּי דְּלָא. וּפְלִיגִי דְּרַבִּי חִיָּיא בְּתַרְוַיְיהוּ, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרָה בִּזְמַן הַזֶּה אֵינוֹ חַיָּיב לִקְרוֹעַ, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – נִתְמַלֵּא כׇּל הַבֶּגֶד קְרָעִים. מִמַּאן? אִילֵימָא מִיִּשְׂרָאֵל, מִי פְּקִירִי כּוּלֵּי הַאי? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, מִגּוֹי. וְאִי שֵׁם הַמְיוּחָד, מִי גְּמִירִי? אֶלָּא לָאו, בְּכִינּוּי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: בִּזְמַן הַזֶּה הוּא דְּלָא, הָא מֵעִיקָּרָא – חַיָּיב. שְׁמַע מִינַּהּ. הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁמַע מִינַּהּ, ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״ כָּשֵׁר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וּמַעֲלָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן. וְהָכָא, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פָּסוּל, הָכָא, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, קָטְלִינַן לְגַבְרָא? וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״. סְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּמַקֵּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם.

מכשפה לא תחיה וכל שוכב עם בהמה - סמוכין הן בפרשת ואלה המשפטים: את חקתי תשמרו - כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו' פתח בהו קרא את חקותי תשמרו מה שלא פתח כן בשאר מקומות שמע מינה הכי קאמר להו את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים: שדך לא תזרע כלאים - וזריעה זו אינה זריעה ממש דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו דלא תזרע דומיא דלא תרביע מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים: מה בהמה בין בארץ בין בחו"ל - דחובת הגוף שאינה תלויה בחובת הארץ נפקא לן בקדושין (ד' לז.) דנוהגת אפילו בחו"ל: אלא מעתה ושמרתם את חקותי - דכתיב בכל התורה כולה הכי נמי דנצטוו בני נח עליהם: הכא כתיב את חקותי תשמרו - דהקדים חקים למצות שמירה דמשמע חקים דמעיקרא ואע"ג דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו דהקדים נמי חקים למצות שמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו ארחיה למיכתב ואת חקותי תשמרו: שם בן ארבע אותיות - שם הוא ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות: ושם המפורש - כלומר שם המיוחד: קרועי בגדים - על גדופין ששמעו מפי רבשקה כדכתיב (מלכים ב י״ט:ד׳) אשר שלחו מלך אשור [אדניו] לחרף אלהים חי: והעדים - בשעה שמעידין בפירוש מה ששמעו אינן חייבין לקרוע: הא שמעו השתא - מפי עצמן: השומע אזכרה - ברכת השם מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע: וא"ת - הרי קרעו על רבשקה ישראל מומר היה: בזמן הזה - שאנו בגלות ואין אימת ב"ד מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות: נתמלא כל הבגד קרעים - לפי שהדבר תדיר לפי שאין מתיראין מב"ד: מי גמירי - עובד כוכבים שם המיוחד כל כך שמקללין בו תמיד דקאמר נתמלא כל הבגד כולו קרעים: אלא לאו בכנוי - תדיר ובזמן הזה הוא דלא קרעינן משום דנתמלא כל הבגד וכו' אבל בזמן ב"ד קורעין על עובד כוכבים ואכנוי: ומעלה הוא דעבוד רבנן - בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותן: הכא - בברכת השם דלא אפשר לפרש מפני כבוד השם: אוקמוה אדאורייתא - וקטלינן ליה בהאי עדות: דאי סלקא דעתך - בעלמא פסול עד שיפרשו כולם: אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא - בלא העדאת עדים: כר' עקיבא - במסכת מכות (ד' ה.) דמקיש שלשה לשנים דאם נמצא שלישי קרוב או פסול עדות של כולן בטלין הלכך בדקינן ליה בהדייהו דאי מתזם או מתכחש מבטלין לסהדותייהו:

חקים שחקקתי לך כבר - תימה תיתסר נמי כלאים מהכא דכתיב בהאי קרא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ועוד קשה למה לי. את חקותי תיפוק ליה מדכתיב למינהו במעשה בראשית באילנות ובבהמה דבפ' אלו טריפות (חולין דף ס: ושם.) משמע דאי הוה כתיב למינהו בדשאים ה"א דאסירי בני נח להרכיב שני דשאין זה על זה וע"ק הא דאמרינן ס"פ הפרה (ב"ק דף נה. ושם) המרביע שני מינים שבים לוקה אתיא למינהו למינהו מיבשה תיפוק ליה מדכתיב למינהו בגופייהו ומפר"ת דאי לאו את חקותי ה"א למינהו לאו לאיסור כתיב ואי לאו למינהו ה"א את חקותי שחקקתי לך כבר במרה והא דפריך אלא מעתה ושמרתם את חקותי אע"ג דלא מוקמינן האי בבני נח אלא משום דאשכחן למינהו במעשה בראשית פריך שפיר דדילמא כי היכי דהאי לא קאי אבני נח האי נמי לאו אבני נח קאי וא"ת כיון דלא מחייבי רבנן אבני נח לא בהרבעה ולא בהרכבה אלמא לא דריש למינהו אם כן אתי סוגיא דפרק הפרה ודאלו טריפות לא כרבנן וי"ל דנהי דלא דרשו רבנן למינהו גבי בני נח משום דלא כתיב בצווי דאדם גבי ישראל דרשינן כיון דאשכחן דנצטוו ישראל על הכלאים ונפקא מינה לענין דגים אי נמי לא הוה אסרינן הרכבה באילנות בישראל מדרש מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דלא הוה מפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב לא תזרע אי לאו דאשכחן כבר למינהו במעשה בראשית וניחא השתא דמילתא דשמואל דמייתי הכא דחקותי שחקקתי לך כבר איתא נמי בשילהי פ"ק דקדושין (דף לט.) ואתי אפילו כרבנן והשתא ההוא דהרכיב שני דשאים דפרק אלו טריפות (חולין דף ס. ושם) לרבנן קמיבעיא ליה אע"ג דמתני' היא בפ"ק דכלאים [מ"ז] אין נוטעין ירק בירק מ"מ קמיבעיא ליה אי חשיבי ליה דשאים כמאן דכתיב בהו למינהו משום דאסכים רחמנא על ידייהו לאסור בחו"ל כמו הרכבת אילן מדרשא דשמעתין: חקותי דהשתא - מה שהקשה בקונטרס מדכתיב גבי שביעית ויובל את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו לא דק דלא כתיב הכי אלא בפרשת בהר סיני כתיבי ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו והא קרא דאייתי בקונטרס בפרשת אחרי מות גבי עריות כתיב ושפיר מ"ל שחקקתי לך כבר דבני נח נצטוו על העריות ואע"ג דהאי קרא דפריך מיניה הש"ס ושמרתם את חקותי התם נמי כתיב. מכל מקום מסתבר דבכל התורה איירי דמסיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: אתיא קריעה קריעה - תימה דבפ"ב דמו"ק (דף כ: ושם) דיליף קריעה מעומד מדכתיב ויקם איוב ויקרע נילף נמי דלא מאחין קריעה מהכא: המלך קרע - תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן (לעיל סנהדרין דף נו.) כל היום היו דנין את העדים בכינוי: