Sanhedrin 84b · Talmud

אֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין – הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. גְּמָ׳ מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״, וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. אֵימָא: עַד דְּקָטֵיל לֵיהּ מִיקְטָל! סָלְקָא דַּעְתָּךְ? קְטַל חַד בְּסַיִיף, וְאָבִיו בְּחֶנֶק? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קַל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, מִדִּכְתִיב: ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״, וּכְתִיב: ״אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת״, שְׁמַע מִינַּהּ: כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הַכָּאָה סְתָם – לָאו מִיתָה הוּא. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״מַכֵּה אִישׁ״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת״, הֲוָה אָמֵינָא: אִישׁ דְּבַר מִצְוָה – אִין, קָטָן – לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״, הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ נְפָלִים, אֲפִילּוּ בֶּן שְׁמוֹנָה. צְרִיכִי. וְאֵימָא: אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד בֵּיהּ חַבּוּרָה? אַלְּמָה תְּנַן: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה! אָמַר קְרָא: ״מַכֵּה אָדָם וּמַכֵּה בְהֵמָה״. מָה מַכֵּה בְהֵמָה – עַד דְּעָבֵיד בַּהּ חַבּוּרָה, דִּכְתִיב בַּהּ ״נֶפֶשׁ״, אַף מַכֵּה אָדָם – עַד דְּעָבֵיד חַבּוּרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב יִרְמְיָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים – הָכִי נָמֵי דְּלָא מִיחַיַּיב? אֶלָּא, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ בְּהֵמָה – דְּהָא אִי נָמֵי הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים חַיָּיב – תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ אָדָם. אֶלָּא, הֶקֵּישָׁא לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא דְּבֵי חִזְקִיָּה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה, הֶיקֵּישָׁא לְמָה לִי? מָה מַכֵּה בְהֵמָה לִרְפוּאָה – פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה – פָּטוּר. דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: בֵּן מַהוּ שֶׁיַּקִּיז דָּם לְאָבִיו? רַב מַתְנָא אָמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. רַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא אָמַר: מַכֵּה אָדָם וּמַכֵּה בְהֵמָה, מָה מַכֵּה בְהֵמָה לִרְפוּאָה – פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה – פָּטוּר. רַב לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִישְׁקַל לֵיהּ סִילְוָא. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִיפְתַּח לֵיהּ כְּוָותָא, דִּילְמָא חָבֵיל וְהָוְיָא לֵיהּ שִׁגְגַת אִיסּוּר. אִי הָכִי, אַחֵר נָמֵי? אַחֵר – שִׁיגְגַת לָאו, בְּנוֹ – שִׁגְגַת חֶנֶק. וְהָדִתְנַן: מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא חָבֵיל וְהָוְיָא לַהּ שִׁגְגַת סְקִילָה? הָתָם מְקַלְקֵל הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: מְקַלְקֵל פָּטוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: חַיָּיב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

מתני' אלו הן הנחנקין. ממרא על פי בית דין - כמו ממרים הייתם עם ה' (דברים ט׳:ז׳) שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית: וזוממי בת כהן - אע"פ שהם היו מחייבין אותה שריפה אין נדונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והיינו חנק כשאר בא על אשת איש כדמפרש קרא היא תשרף ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: ובועלה - בנשואה בת כהן קמיירי אבל ארוסה בועלה בסקילה: גמ' ס"ד - בתמיה: קטל חד בסייף - כדתנן בפרקין לעיל (סנהדרין דף עו:) אלו הן הנהרגים הרוצח ועיר הנדחת: מאי איכא למימר - הכא דאיכא למדרש דאביו בחנק: אלא מדכתיב מכה איש ומת - היכא דבעי מיתה מפרש מיתה בהדיא: אפילו נפלים - כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבין דלא חיי: כתיב ביה נפש - ונפש משמע דם דהוה חבורה: הכחישה - לבהמה: באבנים - דלא עשה בה חבורה: לנפש אדם - דהיינו אביו דאף על גב דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן: אלא הקישא למה לי - דאתקש מכה אדם למכה בהמה בחד קרא הואיל וילפת ליה מאם אינו ענין: לכדתניא דבי חזקיה - בב"ק [בהמניח] (דף לה.) לפטור חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו': הניחא וכו' - פלוגתא דרבי יוחנן ורשב"ל בכתובות באלו נערות (כתובות דף לד:): מה מכה בהמה לרפואה - כגון מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי לא הזיקה: אף מכה אדם - דהיינו אביו: לרפואה פטור - ממיתה ואע"ג דחבורה היא: ואהבת לרעך כמוך - לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו: סילוא - קוץ ישב לו בבשרו: למפתח ליה כוותא - כויה להוציא ליחה ממנה: אי הכי אחר נמי - לא ליפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) לא יוסיף פן יוסיף: שגגת לאו - כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור שזדונו לאו בעלמא דקיל: מחט של יד - היא מחט קטנה שתופרין בה בגדים ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ ומשום דקתני לה להלן במסכת שבת בפרק כל הכלים (שבת דף קכב:) גבי ושל שקאין לפתוח בו את הדלת קרי ליה להא קטנה מחט של יד: דילמא חביל - ועביד חבורה בשבת: מקלקל הוא - וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל:

ה"ג ואצטריך למכתב מכה איש ומת ואצטריך למכתב ואיש כי יכה כל נפש - ולא כמו שכתוב בספרים כל מכה נפש דבפרק יוצא דופן (נדה מד: ושם) גמרינן בן יום אחד דההורגו חייב ומפיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו: איש דבר מצוה אין - יש ספרים שכתוב בהן אשה לא ואע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות (לעיל סנהדרין סו.) גבי מקלל אביו ואמו: הוה אמינא אפילו נפלים - תימה א"כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי"ל דה"א דהכא גזירת הכתוב היא היכא דלא נתכוין לוולדות כדאשכחן לרבי ונתתה נפש תחת נפש ממון אי נמי נהי דהוה מיחייב אנפל לאחר שנולד קודם שנולד לא מיחייב: הכחישה באבנים כו' - בהכחשה דלא הדרא איירי דאם לא כן לא שייך נזק דמקרי שבת מידי דהוה אהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור ובבהמה לא שייכי ד' דברים: אלא למאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה - פירשתי לעיל בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט: ד"ה בין): מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש - פלוגתא דר' יהודה ור"ש במקלקל בחבורה ומקלקל בהבערה לא מצינו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא ובפרק האורג (שבת דף קו. ושם) דחק רש"י לפרש דנפקא מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לתבשילו מקלקל הוא אצל העצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לרבי שמעון לא חשיב ליה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אם כן כי חייב הכתוב חובל ומבעיר מדאצטריך למשרי מילה ומדאסר הבערה דבת כהן על כרחיך במקלקל נמי חייב אבל רבי יהודה סבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיוב דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה ואע"פ שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולרבי יהודה בכי האי גוונא מלאכה היא משום תיקון דאחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור לשון הקונט' כתבתי השתא הא דאמרי' התם בפרק האורג (שם) תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו' משמע מתוך פי' הקונטרס דר' אבהו כר"ש ורבי יוחנן דבעי צריך לכלבו ולאפרו כר' יהודה וזהו תימה א"כ אמאי א"ל פוק תני לברא אטו משום דס"ל כרבי יהודה מאן דתני כר"ש משתיק ליה דכי האי גוונא פריך פרק קמא דחולין (דף טו.) ועוד אי חשיב תיקון גמור צריך לכלבו ולאפרו אמאי נקט חובל ומבעיר ועוד דר"ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק בשמעתין גבי חובל ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) גבי הבערה על כן נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו כר"ש כדאיתא בפרק האורג (שבת דף קו.) ורבי יוחנן סבר דאפילו ר' שמעון בעי תיקון קצת ומיהו לא חשיב תיקון שיתחייב בכך לר' יהודה דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלב ולשרוף גדיש בשביל אפר ופלוגתא דמקלקל בחבורה דרבי יהודה ורבי שמעון קים ליה להש"ס או בקבלה או שמא ברייתא שנויה בשום מקום וכי תימא לרבי אבהו כיון דליכא תיקון א"כ צריכה לגופה היכי משכחת לה הא משכחת לה באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות וליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסבור שיכול לבשל קדירה ועוד יש לדקדק פלוגתא דמקלקל בחבורה מדתנן בפסחים פר' אלו דברים (פסחים דף עב: ושם עג. ושם) ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואמרי' בגמ' מאן תנא דשני ליה בין ראוין לשאינן ראוין ר"ש הוא ואמרינן התם לעיל מיניה דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק ואמרינן בפ' ספק אכל (כריתות ד' יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמחייב רבי שמעון מתעסק בחבורה שמע מינה מקלקל נמי מיחייב ור' יהודה יש לדקדק דפטר מדתנן בפ' כל הכלים (שבת ד' קכב:) ומייתי בסמוך דמחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ דמשמע ליה להש"ס דאתיא ככולי עלמא כי ההיא דשלהי שבת (ד' קנז.) דאמרי' אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה ומנא ליה דמודה ר' שמעון בה אלא משמע ליה דבסתמא דהתם מודו כ"ע היכא דלא משכח פלוגתא וכיון דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה לא אפשר למישרי מחט של יד ליטול בה את הקוץ אי לאו משום דסבירא ליה מקלקל בחבורה פטור ואע"ג דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מב.) דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה ובפ' ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק ר"נ אליבא דשמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב לאו משום דסבירא ליה הכי לשמואל אלא אליבא דמאן דמחייב קאמר ותדע דבשילהי האורג (שבת דף קז.) אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר המפיס מורסא ומנא לן דפטור ומותר דתנן מחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ ומדשרי ליטול הקוץ ש"מ דקסבר מקלקל בחבורה פטור דמטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שרינא דהא סבירא ליה דחייב:

סנהדרין פד:

Navigate the library