סנהדרין מד.

פרק ו׳ · נגמר הדין

Sanhedrin 44a · Chapter 6: Nigmar HaDin

עָכָן, מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? מִשּׁוּם דַּהֲווֹ יָדְעִי בֵּיהּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. ״חָטָא יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא, יִשְׂרָאֵל הוּא. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אָסָא דְּקָאֵי בֵּינֵי חִלְפֵי, אָסָא שְׁמֵיהּ, וְאָסָא קָרוּ לֵיהּ. ״וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם גַּם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם גַּם גָּנְבוּ גַּם כִּחֲשׁוּ גַּם שָׂמוּ בִּכְלֵיהֶם״. אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁעָבַר עָכָן עַל חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר חֲמִשָּׁה ״גַּם״. וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: עָכָן מוֹשֵׁךְ בְּעׇרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא ״וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי״, וּכְתִיב הָתָם ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בְּמִצְוָה גּוּפֵיהּ לָא פְּקַר? קָא מַשְׁמַע לַן. וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: מְלַמֵּד שֶׁבָּעַל עָכָן נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה. כְּתִיב הָכָא ״וְכִי עָשָׂה נְבָלָה״, וּכְתִיב הָתָם ״כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלֵּי הַאי לָא פְּקַר נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. רָבִינָא אָמַר: דִּינֵיהּ כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּבִסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּתִיב: ״וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אׇהֳלוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ״. אִם הוּא חָטָא, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֶה חָטְאוּ? אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, אִם הוּא חָטָא – כָּל יִשְׂרָאֵל מֶה חָטְאוּ? דִּכְתִיב: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ״. אֶלָּא לִרְדּוֹתָן. הָכִי נָמֵי, כְּדֵי לִרְדּוֹתָן. ״וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים״. בְּתַרְתֵּי? אָמַר רָבִינָא: הָרָאוּי לִשְׂרֵיפָה – לִשְׂרֵיפָה, הָרָאוּי לִסְקִילָה – לִסְקִילָה. ״וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף״. רַב אָמַר: אִיצְטְלָא דְּמֵילָתָא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: סַרְבָּלָא דִּצְרִיפָא. ״וַיַּצִּיקוּם לִפְנֵי ה׳״. אָמַר רַב נַחְמָן: בָּא וַחֲבָטָם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אֵלּוּ תֵּיהָרֵג רוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין? דִּכְתִיב: ״וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ״. וְתַנְיָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מַמָּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה הָיוּ? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ״! אֶלָּא זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד רוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת״? ״תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר רָשׁ״ – זֶה מֹשֶׁה, ״וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וַיַּצִּיקוּם לִפְנֵי ה׳״, וְאָמַר רַב נַחְמָן: בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אַטּוּ פִּנְחָס לָא עֲבַד הָכִי? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וַיִּתְפַּלֵּל״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״וַיְפַלֵּל״, מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פְּלִילוּת עִם קוֹנוֹ. בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אֵלּוּ יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף״. וְאֶלָּא מֵהָכָא: ״לָמָּה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן״. מֹשֶׁה נָמֵי מֵימָר אֲמַר: ״לְמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה״. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן״. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ״. דָּרֵישׁ רַבִּי שֵׁילָא: אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁלְּךָ קָשָׁה מִשֶּׁלָּהֶם. אֲנִי אָמַרְתִּי ״וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ״, וְאַתֶּם רִיחַקְתֶּם שִׁשִּׁים מִיל. בָּתַר דִּנְפַק, אוֹקֵים רַב אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״קוּם לָךְ״? אָמַר לוֹ: אַתָּה גָּרַמְתָּ לָהֶם. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בְּעַי: ״וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ וְגוֹ׳״. ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳ עַתָּה בָאתִי [וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ]״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בַּלַּיְלָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳ עַתָּה בָאתִי וְגוֹ׳״. וְדִילְמָא מְשַׁקְּרִי? גְּמִירִי דְּלָא מַפְּקִי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה.

עכן מ"ט איענוש - ישראל עליה הלא מן הנסתרות היא: חטא ישראל - מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם: חילפי - אורטייא"ש: מושך בערלה - משך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכיסתה את ראש הגיד כדי שלא יראה מהול: פשיטא - הא ר' אילעא גופיה אמר דעבר על כל התורה: לא פקר - לא הפקיר עצמו כל כך: בנערה המאורסה - כתיב כי עשתה נבלה בישראל: כולי האי - רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתה ולאוסרה על בעלה: דיניה כנערה המאורסה - נצטוו לסקלו: לרדותן - שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם: הראוי לשריפה - כסף וזהב ובגדים: הראוי לסקילה - הוא שורו ובהמותיו וקנס היה לרדות את האחרים: איצטלא דמילתא - טלית של צמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת מלבישים לבוש שלא יתלכלך צמרו: סרבלא דצריפא - צבוע בצריף שקורין אלו"ם: זה משה - כשהיה צריך לבקש רחמים על ישראל היה מדבר בלשון רכה: פלילות - דין: ולו הואלנו - ולואי שהואלנו לישב ולא לעבור את הירדן משמע שטוב היה לנו שלא לקיים מצוותך שאמרת לנו קום עבור את הירדן: קום לך - משלך ומידך היתה זאת להם שאף בשבילך נענשו שלא קיימת את דברי: ריחקתם ששים מיל - הר גרזים והר עיבל רחוקים ששים מיל מן הירדן במסכת סוטה (דף לו.) ושם הקימו את האבנים: כן עשה יהושע - מקרא כתוב כן ולא יפה דרש רבי שילא שיהושע שינה: אתה גרמת להם - שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו: והיינו דקאמר להו בעי - רק שללה ובהמתה תבוזו שלא תחרימם עוד: היכי עביד - דמשתחוה לאדם בלילה דכיון דאמר לו הלנו אתה אם לצרינו (יהושע ה׳:י״ג) מכלל דלילה הוא דאי ביממא וכי לא היה מכיר בין שרי ישראל לשרי אומות העולם: שמא שד הוא - ואין מוציאין שם שמים על המזיק ושלום שם שמים הוא שנאמר (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה' שלום וכ"ש שאין משתחוה דדומה כמשתחוה לשעירים:

ואתם ריחקתם ששים מילין - דהר גרזים והר עיבל היו רחוקים ששים מיל מן הירדן כדאיתא בפרק אלו נאמרין (סוטה דף לו.) ויש לתמוה והלא כדין עשה דהא כתיב והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ומה היה יכול לעשות שלא מצא הר גרזים והר עיבל עד שם ובפרק אלו נאמרין פליגי תנאי דתניא הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך דברי ר' יהודה פירוש ברחוק מן הירדן היושב בערבה אלו הר גרזים והר עיבל שיושבין בהן כותים ר"א אומר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן דאי מעבר הירדן ואילך והכתיב והיה בעברכם את הירדן וס"ל לר"א דהר גרזים והר עיבל שבסמוך לירדן דבר הכתוב ושנים היו ובירושלמי אמר מה מקיים רבי אליעזר הר גרזים והר עיבל ב' גבשושית עשו וקראו לאחת הר גרזים ולאחת הר עיבל על דעתיה דר' יהודה ששים מיל הלכו באותו היום על דעתיה דר' אליעזר לא זזו ממקומן והשתא ר' שילא דהכא סבר דקראי כר' אליעזר והיה לו ליהושע לעשות כן והוא הלך להר גרזים והר עיבל שבין הכותים ורב דאמר הכא דיהושע שפיר עבד מצי סבר כרבי יהודה או כר' אליעזר: חיישינן שמא שד הוא - דוקא בשדות ובהרים מקום שאין בני אדם מצויין דשכיחי שם שדים אפי' ביום כדההיא דפ' בתרא דיבמות (דף קכב. ושם) שעלה להר אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן דאי לאו הכי היאך אדם נותן שלום לחבירו בלילה והיאך אשה מתגרשת בלילה והא דלא משני הכא דחזו לה בבואה דבבואה כדמשני (ביבמות שם) משום דאין בבואה ניכרת בלילה: