סנהדריןנ:
טוען את הדף…
הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חֶנֶק, שֶׁחָמוּר מִסַּיִיף – שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִמֶּנּוּ; סַיִיף הַקַּל – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? סְקִילָה חֲמוּרָה מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: חֶנֶק חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כּוּ׳. מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַאֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל מִכְּלַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל מֵחֶנֶק לִסְקִילָה, שְׁמַע מִינַּהּ: סְקִילָה חֲמוּרָה. סְקִילָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לַמְגַדֵּף כּוּ׳. אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה, כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח? הֱוֵי אוֹמֵר כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חֶנֶק שֶׁחָמוּר מִסַּיִיף, סְקִילָה חֲמוּרָה מִמֶּנּוּ; סַיִיף הַקַּל – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? חֶנֶק חָמוּר מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה, כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח? הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְתַנְיָא: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּשְׂרֵיפָה. זִינְּתָה מֵאָבִיהָ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּשְׂרֵיפָה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְרַבָּנַן – נְשׂוּאָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה, וְלֹא אֲרוּסָה. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה. וְטַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דִּלְרַבָּנַן סְקִילָה חֲמוּרָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. נָפְקָא מִינַּהּ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִידּוֹן בַּחֲמוּרָה. מַאי רַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵי כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּבַת כֹּהֵן. בְּבַת כֹּהֵן, וְלֹא בְּבַת יִשְׂרָאֵל?! אֵימָא: אַף בְּבַת כֹּהֵן. וְהוֹצִיא הַכָּתוּב נְשׂוּאָה מִכְּלַל נְשׂוּאָה, וַאֲרוּסָה מִכְּלַל אֲרוּסָה. מָה כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב נְשׂוּאָה מִכְּלַל נְשׂוּאָה לְהַחְמִיר, אַף כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֲרוּסָה מִכְּלַל אֲרוּסָה לְהַחֲמִיר. זוֹמְמֵי נְשׂוּאָה בַּת כֹּהֵן, בִּכְלַל זוֹמְמֵי נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל; וְזוֹמְמֵי אֲרוּסָה בַּת כֹּהֵן, בִּכְלַל זוֹמְמֵי אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ חִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִזְנוֹת״ – בְּחִילּוּלִין שֶׁבִּזְנוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה? נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״. מָה לְהַלָּן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אָבִיהָ״ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת כׇּל הָאָדָם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הִיא מְחַלֶּלֶת״, הֱוֵי כָּל אָדָם אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אָבִיהָ״? נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״. מָה לְהַלָּן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל. אִי מָה לְהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה? נַעֲרָה וְהִיא נְשׂוּאָה, בּוֹגֶרֶת וְהִיא אֲרוּסָה, בּוֹגֶרֶת וְהִיא נְשׂוּאָה, וַאֲפִילּוּ הִזְקִינָה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבַת כֹּהֵן״ – מִכׇּל מָקוֹם. ״בַּת כֹּהֵן״,הוי אומר כח המדיח - ור"ש אית ליה מדיחי עיר הנדחת בחנק ויליף לה מקרא באלו הן הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פט:) ומדמדיחין בחנק ונדחין בסייף אלמא חנק חמור מסייף וכבר קיימא לן לעיל דשריפה חמורה מחנק הלכך כ"ש דחמורה היא מסייף מק"ו מה חנק דחמור מסייף כו': מרגלא בפומיה דרבי יוחנן - סדור היה הדבר הזה בפיו ולא ששנאה במשנה וברייתא אלא כך קיבלה שמועה מרבו: בסקילה - דרבנן אית להו דארוסה לא יצאה לשריפה דאם כן נמצא אתה מיקל בבת כהן: ר' שמעון אומר בשריפה - דשריפה חמורה הלכך לית לך לאפוקי מכלל סתם בת כהן דקרא סתמא כתיב: זינתה מאביה - ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה דאיכא שתי מיתות סקילה משום ארוסה ושריפה משום דמאביה זינתה דבשריפה היא כדילפינן באלו הן הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עה:): בסקילה - לרבנן דסקילה חמורה: ר"ש אומר בשריפה - הא קמ"ל דלרבנן משום דאית להו סקילה חמורה סבירא להו דארוסה לא יצאה לשריפה כדמפרש ואזיל וטעמא מאי כו': ונפקא מינה - מהא דרבי יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש"מ המתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה: מאי ר"ש - לעיל מהדר דאמרן לעיל ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה היכי שמעינן ליה: שני כללות נאמר בבת כהן - אחת בארוסה ואחת בנשואה כלומר כשכלל הכתוב באשת איש (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת אף בת כהן משמע בחנק וכשהוציא ארוסה לסקילה אף בת כהן במשמע היינו כלל שני: ופרכינן בבת כהן ולא בבת ישראל - האי קראי סתמא כתיבי: אימא אף בבת כהן - וה"ק שתי כללות שנאמרו בתורה בארוסה בסקילה ובנשואה בחנק אף בת כהן היתה תחילה במשמע ובא הכתוב והוציא לך בת כהן לידון בשריפה וסתמא כתיבא ואחת ארוסה ואחת נשואה הוציא לשריפה: ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל - מסקילה לשריפה: נשואה מכלל נשואה - מחנק לשריפה צא ולמד מיכן שהשריפה חמורה דמה כשהוציא נשואה מכלל נשואה להחמיר עליה יצאה דהא שריפה הכל מודים דחמורה מחנק אף כשהוציא ארוסה מכלל הארוסה להחמיר עליה הוציאוה: זוממי נשואה בת כהן בכלל זוממי נשואה בת ישראל - בחנק שלא הוציא הכתוב אלא אותה לבדה דכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה: גבי זוממין גרס בכלל ולא גרס מכלל: בת כהן כי תחל - אי לא כתב לזנות משמע אפילו חיללה שבת: ת"ל לזנות - ולקמיה פריך חיללה שבת בת סקילה היא: ונאמר להלן - בנערה המאורסה מה להלן שזינתה בשעה שזיקת הבעל עליה אף כאן זנות בשעה שזיקת הבעל עליה ולא פנויה והאי דנקט תנא האי לישנא ולא נקט מה להלן ארוסה כו' משום דסופו נמי לאיתויי נשואה לשריפה כדיליף ואזיל: או אינו אומר אביה - לגזירה שוה זו אלא להוציא את כל האדם שאם זינתה מאביה תידון בשריפה אבל משאר כל אדם תידון כבת ישראל ולקמיה פריך היכי תיסק אדעתין הא מילתא א"כ מאי איריא בת כהן ואפי' בת ישראל נמי מאביה בשריפה באלו הן הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עה.): כשהוא אומר היא מחללת - משמע היא מחללת אותו ולא הוא מחללה הרי על כרחיך כשזינתה משאר כל אדם אמור: הא מה אני מקיים את אביה - למה לי למיכתביה כלל אלא נאמר כאן כו' והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן (סנהדרין דף נב.) שאם היו נוהגין בו קודש כו' א"נ אית ליה ליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה וליהוי משמע אפי' משפחתה ואביה יותר מכולם: נערה - שהביאה שערות ולא הביאה סימני בגרות במס' נדה מפרש להו בפרק [יוצא דופן] (דף מז.) משנתמעך הכף: ת"ל ובת כהן מכל מקום - מריבויא דוי"ו קא דריש וכר"ע סבר לה דדריש לה לקמן (סנהדרין דף נא.) כי האי גוונא וליכא לפרושי דמדכתיב קרא סתמא יליף טעמא דהא אתא גזירה שוה ומפקא ליה מסתמיה:מה כשהוציא נשואה - הא דפשיטא ליה דנשואה להחמיר היינו בג"ש דלעיל דמה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מחנק אף אביה האמור בשריפה שריפה חמורה מחנק: נאמר כאן אביה - תימה א"כ לזנות למה לי דלא מיתוקם בחילול שבת מג"ש דאביה וי"ל מ"מ לא הוה ממעטינן חילול שבת דהוי אמינא דג"ש איצטריך למעוטי פנויה ומדכתיב כי תחל ה"א דאיירי נמי בחילול שבת: כשהוא אומר היא מחללת - פ"ה דהאי תנא לית ליה דרשה דלקמן שאם היו נוהגין בו קדש א"נ אית ליה וליכתוב היא מחללת ולא ליכתוב את אביה ולקמן (סנהדרין דף נב.) משמע דלית ליה דקאמר רב אשי כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקיא כמאן כי האי תנא משמע דר"ע ור"ש דפליגי עליה דר' ישמעאל לית להו הך סברא וקשה דאמר לעיל אליבא דר"ש מאי חומריה שכן מחללת את אביה וצ"ל דכ"ע אית להו הך דרשה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והא דקאמר כי האי תנא לפי שהוא הזכירה: ת"ל ובת כהן - פ"ה מריבויא דוי"ו קדריש וכר"ע ס"ל דדריש לקמן כה"ג והא דקתני סיפא לכותי לחלל לנתין ולממזר מניין דמשמע יש לו קידושין בה ושמעינן ליה לר"ע דאמר ביבמות (דף סט.) אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הני מילי בחייבי לאוין דשאר אבל מחייבי לאוין גרידא לא והא דקאמר בסמוך כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושמעינן ליה לר"ע דפליג עליה מכל מקום נעשית זונה בכמה ביאות ועי"ל דכולה הך ברייתא רבי שמעון היא כדמוקי לה בסמוך וסבר לה כר"א בפנוי הבא על הפנויה וכר"ע דדריש וי"ו ומיהו קשה דע"כ לר"ע גופיה דאמר לקמן יכול אפי' פנויה תקשה והא כתיב לזנות וצריך לומר דסבירא ליה כרבי אלעזר: