סנהדרין קא.

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 101a · Chapter 11: Chelek

שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ רְחָבָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים? כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַקּוֹרֵא פָּסוּק שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין זֶמֶר, וְהַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ – מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשָׂאוּנִי בָּנֶיךָ כְּכִנּוֹר שֶׁמְּנַגְּנִין בּוֹ לֵצִים. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין בַּמֶּה יִתְעַסְּקוּ? אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם בַּעֲלֵי מִקְרָא הֵן – יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים. אִם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה הֵן – יַעַסְקוּ בַּמִּשְׁנָה, בַּהֲלָכוֹת וּבְהַגָּדוֹת. וְאִם בַּעֲלֵי תַלְמוּד הֵן – יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, בְּהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, בְּהִלְכוֹת חַג בֶּחָג. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנַנְיָא: כׇּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב״. וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְרוֹקֵק בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה. אִיתְּמַר: רַב אָמַר, אֲפִילּוּ ״נֶגַע צָרַעַת״. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה״. תָּנוּ רַבָּנַן: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִים בְּשַׁבָּת, וְלוֹחֲשִׁין לְחִישַׁת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, וּמַעֲבִירִין כְּלִי עַל גַּב הָעַיִן בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּכְלִי הַנִּיטָּל, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל – אָסוּר. וְאֵין שׁוֹאֲלִין בִּדְבַר שֵׁדִים בְּשַׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אָסוּר. אָמַר רַב הוּנָא: (אֵין) הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאַף רַבִּי יוֹסֵי לֹא אֲמָרָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם סַכָּנָה, כִּי הָא דְּרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף דְּאִיבְּלַע בְּאַרְזָא, וְאִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא – פְּקַע אַרְזָא וּפַלְטֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִים בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. הֵיכִי עָבֵיד? רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: סָךְ וְאַחַר כָּךְ מְמַשְׁמֵשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סָךְ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבַת אַחַת. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׂרֵי שֶׁמֶן וְשָׂרֵי בֵיצִים מוּתָּרִין לִשְׁאוֹל בָּהֶן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמְּכַזְּבִין. לוֹחֲשִׁין עַל שֶׁמֶן שֶׁבִּכְלִי, וְאֵין לוֹחֲשִׁין עַל שֶׁמֶן שֶׁבַּיָּד. לְפִיכָךְ סָכִין מִשֶּׁמֶן שֶׁבַּיָּד, וְאֵין סָכִין מִשֶּׁמֶן שֶׁבִּכְלִי. רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא אִיקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא. אַיְיתִי לֵיהּ מִישְׁחָא בְּמָנָא. שָׁף, נְפַקוּ לֵיהּ צִימְחֵי בְּאַפֵּיהּ. נְפַק לְשׁוּקָא. חֲזֵיתֵיהּ הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה: זִיקָא דְּחֵמֶת קָא חָזֵינָא הָכָא. עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא וְאִיתַּסִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב ״כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ״, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׂם, רְפוּאָה לָמָּה? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִקְרָא זֶה מֵעַצְמוֹ נִדְרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – אִם תִּשְׁמַע לֹא אָשִׂים, וְאִם לֹא תִּשְׁמַע אָשִׂים. אַף עַל פִּי כֵן, ״כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶן: חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶן: וְכִי מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶן: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, כׇּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחְמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר, אֲנִי שָׂמֵחַ. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, כְּלוּם חִיסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ? אָמַר לוֹ: לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ: רַבִּי טַרְפוֹן, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁטִּיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם, שֶׁאָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לָהֶם: סַמְּכוּנִי וְאֶשְׁמְעָה דִּבְרֵי עֲקִיבָא תַּלְמִידִי שֶׁאָמַר חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״, וּכְתִיב:

שדעתו קצרה - משים ללבו כל דאגות חבירו ודואג על כל מה שעתיד לבא עליו: רחבה - ואינו משים ללבו דאגה כל כך ל"א דעתו קצרה רגזן: והא איכא שבתות וימים טובים - שאין לך עני בישראל שאין לו מעדנים: שנוי וסת - משנה וסת ואוכל יותר שאינו רגיל לאכול היינו תחילת חולי מעיים לפיכך אפילו שבתות ויו"ט רעים לו: ה"ג הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר - שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר אע"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו: הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו - במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם: וברוקק - שכן דרך מלחשים לרקק קודם הלחש ואסור להזכיר פסוק על הלחישה ויש לחשים שדרכן לרקק אחריהם ואומר אותן בלשון לעז ומזכירין להם שם בלשון לעז וא"ל רבי דמותר דאין אסור אלא לוחש אחר הרקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה ועוד לא נאסר אלא בלשון הקודש אבל בלעז לא: אפילו נגע צרעת - אפילו לוחש (אחרי האי) קרא דלית ביה שם שמים על הרקיקה שקורא נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא י״ג:ט׳) לשם רפואה אין לו חלק לעולם הבא: ואפילו ויקרא אל משה - שאין בו לא חולי ולא נגע דאין ראוי ללחשו על המכה ואין מזכירו לשם רפואה אלא כסבור הוא להנצל בזכות דברי תורה שהוא הזכיר אסור ללוחשו: וממשמשין במעיים - של חולה בשבת ואין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה: ולוחשין על נחשים ועל עקרבים בשבת - בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה: כלי על העין - שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר העין. א"נ כגון שעושין לאדם שחש בעינו מקיפים עינו בטבעת: כלי הניטל - כגון מפתח סכין וטבעת: בדבר שדים - שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך (ישעיהו נח): אף בחול אסור - לשאול בשדים כדמפרש לקמן משום סכנה: כי הא דרב יצחק - היה שואל במעשה שדים ובקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו הארז: סך ואחר כך ממשמש - הוי שנוי דבחול דרך למשמש ואח"כ לסוך: שרי שמן - יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שרי שמן והיינו שרי בוהן ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו שרי ביצים: אלא שמכזבין - לכך נמנעו מלשאול בהן: לוחשים על שמן שבכלי - אותן העושין מעשה שדים דרכן ללחוש על שמן שבכלי ואין דרכן ללחוש על שמן שביד שאינו מועיל לפיכך אדם יכול לסוך על ידו משמן שביד ואין לחוש שמא נעשה בו מעשה שדים ואין בו סכנת השד: שף - סך שמן בפניו: צמחין - אבעבועות מלנ"ץ: זיקא דחמת - רוח של אותו שד ששמו חמת אני רואה בפניך שאחזתך: חמה עזה יש בעולם - על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חוליו: שכל זמן שהייתי רואה את רבי שאין יינו מחמיץ וכו' - כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו: מדביש - מתקלקל ונעשה צלול מחמת חמימות: אמרתי קבל רבי את עולמו - כל שכרו: רואה רבי בצער - ושכרו משתמר להבא לכך אני שמח: כלום חסרתי - שאתה אומר אני סובל עונותי: שגלגל חמה בעולם הזה - ולא לעתיד שמאורות מתחדשות: חביבין יסורין - שמכפרין עליך: