סנהדריןסז:
טוען את הדף…
מִיתָה אַחַת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה – אַף מְכַשֵּׁף בִּסְקִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא לָזֶה בִּסְקִילָה? אֶלָּא, אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל מְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה – אַף מְכַשֵּׁף בִּסְקִילָה. לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, לִיהְווֹ אוֹב וְיִדְּעוֹנִי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין! אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: עֲדָא אָמְרָה, קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד מְלַמְּדִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִשְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לַהּ: אִי מִסְתַּיַּיעְתְּ, זִילִי עֲבִידִי. ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן מְכַשְּׁפִים? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא, דִּנְפִישׁ זְכוּתֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַיְיבוּ בַּר נַגָּרֵי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״בְּלָטֵיהֶם״ – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, ״בְּלַהֲטֵיהֶם״ – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת״. אָמַר אַבָּיֵי: דְּקָפֵיד אַמָּנָא – שֵׁד, דְּלָא קָפֵיד אַמָּנָא – כְּשָׁפִים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכוֹת כְּשָׁפִים כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, יֵשׁ מֵהֶן בִּסְקִילָה, וְיֵשׁ מֵהֶן פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – בִּסְקִילָה, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה – כִּדְרַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲווֹ עָסְקִי בְּהִלְכוֹת יְצִירָה, וּמִיבְּרֵי לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לַאֲבוּהּ דְּקַרְנָא, דְּנָפֵיץ וְשָׁדֵי כְּרִיכֵי דְשִׁירָאֵי מִנְּחִירֵיהּ. ״וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִיכָּן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְראוֹת בְּרִיָּה פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה. רַב פָּפָּא אָמַר: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נָמֵי לָא מָצֵי בָּרֵי. הַאי מִיכְּנִיף לֵיהּ, וְהַאי לָא מִיכְּנִיף לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְסַפְסִירָא וְגַיְּידֵיהּ לְגַמְלֵאּ, וּטְרַף לֵיהּ בְּטַבְלָא, וְקָם. אֲמַר לֵיהּ: לְבָתַר הָכִי, דָּם וּפַרְתָּא מִי הֲוַאי? אֶלָּא, הַהִיא אֲחִיזַת עֵינַיִם הֲוָה. זְעֵירִי אִיקְּלַע לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. זְבַן חַמְרָא. כִּי מְטָא לְאַשְׁקוֹיֵיהּ מַיָּא, פְּשַׁר וְקָם גַּמְלָא דְּאוּסְקָנִיתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי לָאו זְעֵירִי אַתְּ, לָא הֲוָה מַהְדְּרִינַן לָךְ. מִי אִיכָּא דְּזָבֵין מִידֵּי הָכָא וְלָא בָּדֵיק לֵיהּ אַמַּיָּא? יַנַּאי אִיקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא. אֲמַר לְהוּ: אַשְׁקְיַן מַיָּא. קָרִיבוּ שְׁתִיתָא. חֲזָא דְּקָא מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותַהּ, שְׁדָא פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ. הֲווֹ עַקְרַבֵּי. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא שְׁתַאי מִדִּידְכוּ, אַתּוּן נָמֵי שְׁתוֹ מִדִּידִי. אַשְׁקְיַיהּ, הֲוַאי חַמְרָא. רַכְבַהּ, סָלֵיק לְשׁוּקָא. אֲתָא חֲבֶרְתָּהּ, פְּשַׁרָה לַהּ. חַזְיֵיהּ דְּרָכֵיב וְקָאֵי אַאִיתְּתָא בְּשׁוּקָא. ״וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, הִשְׁרִיצָה וּמִלְּאָה כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וּמִלְּאָה כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת. צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם וְהֵם בָּאוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כּוּ׳.מיתה אחת - כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא סייף: סמכו ענין לו - סמך ענין המכשף לשוכב עם בהמה ענין פרשה: שוכב עם בהמה בסקילה - הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם דכתיב בם בפרשת קדושים תהיו וגמרי' לה מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ׳:כ״ז): רבי יהודה - לא דריש סמוכין: נוציא - את זה מדין מיתות קלות לסקילה החמורה מכולן: אלא - מכלל ופרט את למד בסקילה: בכלל - כל המכשפים היו וכבר חייב בהן הכתוב מיתה כדכתיב לא תחיה למה יצאו להזכירן בעצמן ולכתוב בהן סקילה להקיש להם את הכלל וזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו': שני כתובין - הוה ליה למכתב חד או אוב או ידעוני ולשתוק: עדא אמרה - כמו הדא אמרה זאת אומרת: קסבר ר' יהודה וכו' - ובכל דוכתי דאמר אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ר' יהודה היא ומהכא ילפינן: כשפים - נוטריקון כחש פמליא של מעלה שעל מי שנגזר לחיות ממיתין: אפילו כשפים - אין בהן כח לפני גזרתו שאין כח מלבדו: מתותי כרעיה - לעשות לו מכשפות: אם מסתייע - מילתיך אם את מצלחת לעשות לי מכשפות עשי: אין עוד מלבדו כתיב - ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן: דנפיש זכותיה - ומסרי נפשיה משמיא לאצולי': בלטיהם - כמו (שופטים ד) ותבא (בלט) בסתר: זה מעשה שדים - שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם ע"י שדים: בלהטיהם אלו מעשה כשפים - שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו: להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים - ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים (ולא) ע"י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי ליה להט: דקפיד אמנא שד - מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית: דלא קפיד אמנא - שבכל כלי היה עושה: כהלכות שבת - דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור וצידת צבי וצפור שנכנסת לו תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנה לחה הכי איתא בפרק רבי אליעזר דאורג (דף קז.) וכן צד נחש במתעסק בו שלא ינשכו אותו מותר לכתחילה הכא נמי העושה מעשה ממש בסקילה: האוחז את העינים - מראה כאילו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור: עסקי בהלכות יצירה - וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן ע"י שם קדושה שלו הוא: אבוה דקרנא - מכשף היה: מנפץ - חוטמו בכח מוקיי"ר בלע"ז: ושדי כריכי דשיראי מנחיריו - משליך חתיכות של מעילים: אצבע אלהים היא - מכה זו של כנים לא על ידי מכשפות באה אלא על פי הקב"ה דאין לחרטומים יכולת בה: לא מצי ברי - אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר: האי מיכניף ליה - בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד אליו אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק: הכי גרסינן אמר לו רב לרבי חייא - ולא גרסינן איני: טייעא - סוחר ערבי: שקל ספסירא וגיידיה לגמליה - נטל חרב וחתך גמל לאברים גיידיה כמו ראוהו מגוייד דבפרק בתרא דיבמות (דף קכ:): וטרף ליה בטבלא וקם - קשקש לו בזוג אסקד"א בלע"ז ועמד לו על רגליו: אמר לו - רבי חייא לרב: לבתר הכי דם ופרתא מי הוה - אחר שעמד הגמל כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש: ההוא אחיזת עינים הוה - ולא מגוייד הוא שאינו יכול להחיות המת: פשר - נמס המכשפות. כל מילי מכשפות נבדקין על מים חיים ונמוחין: קם גמלא דסקוניתא - נעשה החמור דף של גשר שעשו תחלה את הדף חמור. גמלא גשר. סקוניתא מין עץ הוא: איכא דזבין מידעם הכא וכו' - כלומר יש לוקח בעיר הזאת שמוחזקת בכשפים שום סחורה ואינו בודקה על המים: ינאי איקלא לההיא אושפיזא - ולא גרסינן רבי ינאי דלאו איניש מעליא הוא שעשה כשפים: שתיתא - קמח טרוף במים: חזייה דמרחשן שפוותה - ראה ינאי האשה המביאה לו המשקה שהיו שפתיה נעות הכיר שכשפנית היא: שדא פורתא - מן המשקה לארץ ונעשו עקרבים: אנא שתאי מדידכו - לא גלה להם הדבר שהבין בדבר והראה עצמו כאילו שתה: הואי חמרא - האשה נעשית חמור: רכבה - ינאי וסליק בשוקא: פשרא לה - מיחת את הכשפים וחזרה לקדמותה: הצפרדע - אחת משמע: השריצה - ממעיה ויצאו ולדות: מדברותיך - מנע מדבריך ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים ובהם אתה מחודד ולא בהגדה: שרקה להם - ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו:וכי מפני שסמכו - מהכא דייק בריש יבמות (דף ד. ושם) דר' יהודה לא דריש סמוכין בעלמא וא"ת שאני הכא דלא דריש משום דאיכא ג"ש דמפקא מסמוכין כדדריש רבי יוסי הגלילי דדריש לא תחיה מלא תחיה כל נשמה דבסייף תדע דאטו רבי עקיבא דיליף מלא תחיה דבסקילה מי נימא דלא ס"ל כרבנן דדרשינן סמוכין אלא ע"כ משום דאיכא ג"ש דלא תחיה כל נשמה דמפקא מסמוכין וי"ל דדייק מלישנא דרבי יהודה דאמר וכי מפני שסמכו משמע דבשום מקום לא דרשינן: