טוען את הדף…
דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד. אִי הָכִי, תְּפִילִּין נָמֵי? אִי עֲבַד אַרְבְּעָה בָּתֵּי, וְאַיְיתִי אַחֲרִינָא וְאַנַּח גַּבַּיְיהוּ – הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי עֲבַד חַמְשָׁה בָּתֵּי – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא! הָאָמַר רַבִּי זֵירָא: בַּיִת חִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר – פָּסוּל. מַתְנִי׳ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִין בְּכׇל הַמְּקוֹמוֹת: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״! לָמָּה מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה? אֶלָּא, מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מָקוֹם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה – הַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְזָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ ״וְכׇל הָעָם״ וְ״כׇל יִשְׂרָאֵל״. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״? דְּלָא כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזוּ לְסָהֲדוּתָא. מַתְנִי׳ נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״. הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר: ״כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה״, אֲפִילּוּ כִּוֵּון אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק. וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכׇּל הַמּוּזַמִּין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם, וּשְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי״. זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע. ״וַאֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו״ – הָא לַחֲבֵירוֹ צִוִּיתִיו, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ. ״וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – זֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב: ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״. וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע״. קְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יַשְׁמִיעַ״, וּקְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי״. וּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״ – בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, כְּגוֹן צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל״. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? רוּחַ נָבוֹת אַטְעִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד״. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ״. ״וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי ״צֵא״? צֵא מִמְּחִיצָתִי. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִין בְּסִיגְנוֹן אֶחָד. עוֹבַדְיָה אָמַר: ״זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ״. יִרְמְיָה אָמַר: ״תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ״. וְהָנֵי, מִדְּקָאָמְרִי כּוּלְּהוּ כַּהֲדָדֵי, שְׁמַע מִינַּהּ לָא כְּלוּם קָאָמְרִי. דִּילְמָא לָא הֲוָה יָדַע לֵיהּ לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק? יְהוֹשָׁפָט הֲוָה הָתָם, וְקָאָמַר לְהוּ. דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא עוֹד לַה׳״. אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיכָּא כֹּל הָנֵי. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִיגְנוֹן אֶחָד. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ: כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, דְּקָאֵי יִרְמְיָה בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְקָאָמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ [צְבָאוֹת] הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״. נָשָׂא חֲנַנְיָה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: מָה עֵילָם שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת בָּבֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״, כַּשְׂדִּים עַצְמָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲתָא אִיהוּ בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן אֲמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳ שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הַאי לַחֲבֵירוֹ נָמֵי לֹא נֶאֱמַר! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיתְיְהִיב קַל וָחוֹמֶר לְמִידְרַשׁ, כְּמַאן דְּאִיתְּמַר לֵיהּ דָּמֵי. הוּא נִיהוּ דְּלֹא נֶאֱמַר לוֹ. הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: כְּגוֹן נְבִיאֵי הַבַּעַל. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ: כְּגוֹן יוֹנָה בֶּן אֲמִיתַּי. וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא: כְּגוֹןשאינו רואה את האויר - כגון שהוסיף בית חמישי עליהם בצדו או דבר אחר: לא בבית דין שביבנה - אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם: מתני' כל ישראל ישמעו - צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן: גמ' וכי נאמר וכל העם יראו וייראו - דבעינן שיהו רואין במיתתו: הכרזה - פלוני מת בב"ד על שעבר עבירה זו כדי לרדות את האחרים: וכל ישראל - ישמעו וייראו: ובעדים זוממים כתיב והנשארים - ישמעו וייראו משום דלא שייך למיכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנין ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולים לעדות: מתני' ומה שלא נאמר לו - אע"פ שנאמר לחבירו ובגמרא יליף לה: הכובש נבואתו - שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי: והמוותר על דברי נביא - המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא: גמ' והאיש אשר לא ישמע - היינו מוותר: קרי ביה איש אשר לא ישמיע - היינו כובש וקרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו: ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו - אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו: סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש: עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה והכל אחד: ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד ואלו כולן לשון אחד היו אומרים דכתיב הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב:קשר העליון דאורייתא - פי' בקונט' דפלוגתא היא בפ' התכלת (מנחות דף לט. ושם) וליתיה אלא דמסקינן התם שמע מינה קשר העליון דאורייתא: ולא בבית דין שביבנה - פירש בקונטרס אם נשאלו בבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ותימה דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמר בפרק היו בודקין (לעיל סנהדרין דף מא.) וכי תימא דברגל חוזרים ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דאם כן משכחת ליה לרבן יוחנן בן זכאי דהוה בסנהדרין ובפרק היו בודקין (שם) לא משמע הכי ועוד מאי עינוי הדין יש הא אין שייך עינוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (לעיל סנהדרין דף לה.) דפריך לגמרוהו לדיניה בשבתא וליקטלוהו וכו' ומשני אתה מענה את דינו והדר פריך לדיינוהו במעלי שבתא וכו' ועוד מאי אריא זקן ממרא בשאר עבירות נמי ועוד אמאי נקט יבנה לימא לא בב"ד שבחנות ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין אף לאחר שגלתה ולא אמרינן מקום גורם כיון דבשעת עבירה סנהדרי גדולה במקומן ור"ת אומר דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרי: