סנהדרין נד:

פרק ז׳ · ארבע מיתות

Sanhedrin 54b · Chapter 7: Arba Mitot

עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא״. לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב. אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְאוֹמֵר: ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ וְגוֹ׳״. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״. קְרִי בֵּיהּ ״לֹא תִשָּׁכֵב״. בְּהֵמָה מְנָא לַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – פְּרָט לְקָטָן, ״אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכׇבְתּוֹ בִּבְהֵמָה״ – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. ״מוֹת יוּמָת״ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״תַּהֲרֹגוּ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ לַשּׁוֹכֵב. עוֹנֶשׁ לַנִּשְׁכָּב מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ בֵּין לַשּׁוֹכֵב בֵּין לַנִּשְׁכָּב. אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְכׇל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ לְטׇמְאָה בָהּ״. לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב. לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאוֹמֵר: ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָּאָרֶץ וְגוֹ׳״. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״לֹא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״ – לֹא תִתֵּן שְׁכִיבָתְךָ. הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְהֵבִיא עָלָיו זָכָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִשְׁכַּב״ וַחֲדָא מִ״לֹּא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״לֹא תִשְׁכַּב״ ״לֹא תִשָּׁכֵב״ חֲדָא הִיא. הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״ וַחֲדָא מִ״לֹּא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁכׇבְתְּךָ״ וּ״שְׁכִיבָתְךָ״ חֲדָא הִיא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּכִי כְתִיב ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״ – בְּגַבְרֵי כְּתִיב. אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף נִשְׁכָּב עָנַשׁ וְהִזְהִיר. הַנִּרְבָּע לְזָכָר וְהַנִּרְבָּע לִבְהֵמָה, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִשְׁכַּב״ וַחֲדָא מִ״לֹּא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״. לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אִידֵּי וְאִידִי ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״ הוּא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי חַיָּיב שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף נִשְׁכָּב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר. אֲבָל הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְהֵבִיא זָכָר עָלָיו, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו – בֵּין לְרַבִּי אֲבָהוּ בֵּין לְאַבָּיֵי, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שָׁלֹשׁ, לְרַבִּי עֲקִיבָא חַיָּיב שְׁתַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: זְכוּר – לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל, בְּהֵמָה – עָשׂוּ בָּהּ קְטַנָּה כִּגְדוֹלָה. מַאי ״לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל״? אָמַר רַב: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים כְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּבֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: כֹּל דְּאִיתֵיהּ בְּשׁוֹכֵב – אִיתֵיהּ בְּנִשְׁכָּב, וְכֹל דְּלֵיתֵיהּ בְּשׁוֹכֵב – לֵיתֵיהּ בְּנִשְׁכָּב. וּשְׁמוּאֵל סָבַר: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: זָכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד

וגם קדש היה בארץ - מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע: וגם קדש היה בארץ - לשון זנות דכתיב כתועבות הגוים ומשכב זכור תועבה היא: לא תשכב - קרי ביה נמי לא תשכב: ונאמר להלן במסית - דכתיב וסקלתו באבנים: לנשכב מניין - זכר שנרבע לבהמה: אזהרה מניין - בשוכב בהדיא כתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך אבל נשכב בזכר לא כתיב: כתועבות הגוים - האי נמי מתועבותיהם הוא דכתיב בפרשת עריות (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ: הבא על הזכור והביא זכר עליו - בהעלם אחת: חייב שתים - דשני לאוין הם דמתרי קראי אתו לפיכך חלוק חטאות ביניהם והביא זכר עליו גרסינן ולא גרסינן זכור דלא מקרי זכור אלא נקב המשכב: לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דכיון דמחד קרא נפקי אין חלוק חטאות ביניהם: דכי כתיב לא יהיה קדש - בזנות דגברי כתיב אבל לבהמה אין זנות כדילפינן ביבמות (דף נט:) מאתנן זונה ומחיר כלב ולא שייך בה לשון קדשות והאי דתניוה תנא לעיל לא יהיה קדש לרווחא דמילתא אבל עיקר אזהרה לאו מהתם: אלא מנא לן נפקא ליה מכל שוכב - דאפיקתיה לעונש לנשכב בלשון שוכב לילפיה משוכב לאזהרה הלכך אזהרה לשוכב ונשכב מלאו דלא תתן שכבתך הוא חד במשמעותיה וחד מדאיתקש לחבריה וכיון דחד לאו לתרוייהו אין חלוק חטאות ביניהם: אביי אמר אף לדברי ר' ישמעאל חייב שתים - דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב כדאמרן לעיל ונרבע לבהמה לאו מיניה יליף אלא מדאפקיה בלשון שוכב ואיכא לאו דלא תתן שכבתך: בין לרבי אבהו בין לאביי לר' ישמעאל חייב שלש - לרבי אבהו בא על הזכור מלא תשכב הביא זכר עליו מלא יהיה קדש בא על הבהמה מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב בהדיא הביא זכר עליו דמחד קרא נפקי ולאביי בא על הזכור והביאו עליו תרי נינהו ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש בא על הבהמה והביאה עליו מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב דכיון דחזינן נרבע מהאי קרא וכל שוכב עם בהמה מדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לא מחייב אלא אחת כיון שאינן חלוקין בלאוין: זכור לא עשה בו קטן כגדול - בנשכב מיירי והכי קאמר ליחייב שוכבו כדאמרינן לעיל אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן ואשמעינן הכא דלאו בכל קטנים קאמר אלא דלא בעינן בני עונשין לחייב שוכבו אבל גדול קצת בעינן ולקמן פריך מאי היא: בהמה עשה בה גדולה כקטנה - לחייב את הרובעה: מאי לא עשו בו קטן כגדול - איזהו קטן פטור שוכבו ואיזהו דקרית ליה גדול לחייב שוכבו דהא פשיטא לן דלאו גדול ממש ובר עונשין בעי דהא את זכר כתיב בין גדול בין קטן: לא עשו בו ביאת פחות מבן תשע וכו' - אם בא על פחות מבן תשע פטור ולקמן מפרש טעמא: רב סבר - הואיל ואזהרת נשכב משוכב אתא כדר' עקיבא כל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב ושוכב פחות מבן תשע הבא על הזכור גדול ובר עונשין אינו מחייבו מיתה דהא לאו ביאה היא כדאמרינן במסכת נדה (דף מה.) ולקמן מייתי לה בשמעתין בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' הלכך נשכב פחות מבן ט' נמי אינו מחייב את שוכבו: ושמואל סבר משכבי אשה כתיב - בזכר ואשה בת ג' שנים ראויה לביאה ומחייב שוכבה מיתה וזכר נשכב נמי ל"ש: תניא נמי הכי וכו' - בן תשע שנים ויום אחד הוי זכור הא פחות מכן לא הוי זכור ובנשכב קאמר דאילו בשוכב לא קאמר זכור ועוד אי בשוכב קאמר ולחייב את הנשכב גדול קאמר מאי שנא זכור דנקט כל עריות נמי לא ניחייבו על ידי ביאת קטן פחות מבן תשע:

עונש שמענו אזהרה מניין - ומהך ג"ש דדמיהם בם לא משמע ליה לאפוקי מה להלן ענש והזהיר: עשו כתועבות הגוים - גבי זכור ניחא דיליף שפיר משום דכתיב בהו תועבה בגופיה אבל בבהמה לא כתיב תועבה בגופיה ואי כפ"ה דכתיב בפרשת עריות כי את כל התועבות אם כן כל עריות נמי ליחייב שתים משום לא יהיה קדש ומשום לאו דגופייהו ויש לפרש משום דבתר זכור כתיב וכל בהמה וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכאילו כתיב תועבה בגופייהו: הבא על הזכור והביא זכר עליו - אע"ג דבריש כריתות (דף ב:) בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הכא חייב לר' ישמעאל ב' כיון שהן ב' ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק אי נמי סוגיא דהכא כרבי אלעזר דאמר התם (דף ג.) כ"מ שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלוק חטאות בינייהו דלאוין מחלקין: ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב. לר' אבהו הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטריך לכדדרשינן בפרק קמא (דף טו.) דהוא ובהמתו בכ"ג: הנרבע לזכר ונרבע לבהמה - אף על גב דגופות מוחלקים לא מחייב רבי ישמעאל אלא אחת וגבי ה' נשים נדות דפרק אמרו לו (כריתות דף טו.) וה' שפחות חרופות דפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דמחייב על כל אחת ואחת משום דדרשינן (שם) ואשה לחלק על כל אשה ואשה והיא שפחה לחייב על כל שפחה ושפחה: