סנהדריןסו:
טוען את הדף…
מַאי ״לֹא תְקַלֵּל״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. מַתְנִי׳ הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה, בְּתוּלָה, מְאוֹרָסָה, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲרָה״ – וְלֹא בּוֹגֶרֶת, ״בְּתוּלָה״ – וְלֹא בְּעוּלָה, ״מְאוֹרָסָה״ – וְלֹא נְשׂוּאָה, ״בְּבֵית אָבִיהָ״ – פְּרָט לְשֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִמַּאי דְּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, וּלְמַעוֹטֵי קְטַנָּה נָמֵי? דִּילְמָא רַבָּנַן הִיא, וּלְמַעוֹטֵי בּוֹגֶרֶת וְתוּ לָא? אֲמַר לֵיהּ: הַאי ״אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְתוּ לָא מִידִּי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַדָּא מֵרַב: בָּא עַל הַקְּטַנָּה מְאוֹרָסָה לְרַבִּי מֵאִיר, מַהוּ? לְגַמְרֵי מְמַעֵיט לֵיהּ, אוֹ מִסְּקִילָה מְמַעֵיט לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא מִסְּקִילָה מְמַעֵט לֵיהּ. וְהָכְתִיב: ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין? שְׁתֵיק רַב. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב? וְנֵימָא לֵיהּ: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״! כְּתַנָּאֵי: ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״. וְאִידָּךְ, הָהִיא ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים. וְאִידַּךְ? מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים לָאו כְּלוּם הִיא. וְאִידָּךְ, הַאי ״לְבַדּוֹ״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? כִּדְתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״, רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִילָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר אֲרוּסָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה וְלֹא נְשׂוּאָה. וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִילַּת בִּיאָה בִּזְנוּת – בִּשְׂרֵיפָה, אִידַּךְ – בְּחֶנֶק. מַאי ״וְכֵן״? כִּי הָתָם: מָה הָתָם בִּתְחִילַּת בִּיאָה קָמִשְׁתַּעֵי קְרָא, הָכָא נָמֵי בִּתְחִילַּת בִּיאָה קָמִשְׁתַּעֵי קְרָא. אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: מָר לָא הָכִי אֲמַר. וּמַנּוּ? רַב יוֹסֵף. רַבִּי, כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – מִיתָתָהּ בְּחֶנֶק. וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִילַּת אַחָלָתָהּ בִּזְנוּת – בִּשְׂרֵיפָה, וְאִידַּךְ – בְּחֶנֶק. וּמַאי ״וְכֵן״?לא תקלל - שתי קללות במשמע ואלהים נמי ב' לשונות יש בו הלכך לא תקלל דרשינן אתרווייהו: מתני' אינו חייב - סקילה: עד שתהא נערה - אבל קטנה שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה ופלוגתא דתנאי היא איכא למ"ד בחנק ואיכא למ"ד פטור לגמרי: בתולה - ולא בעולה: מאורסה - ולא נשואה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דקרינא ביה בתולה מיהו לא קרינא ביה מאורסה: והיא בבית אביה - למעוטי מסרה האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך: באו עליה שנים - ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה: הראשון בסקילה - דמשכבי אשה כתיב (ויקרא כ): והשני בחנק - דבעולה היא והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה לקמן: גמ' ת"ר נערה ולא בוגרת - אקרא קאי כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' (דברים כב) וסקילה כתיבא התם. נערה משתביא שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן ואין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד: בית אביה - בפרשת מוציא שם רע כתיב (שם) לזנות בית אביה והתם נמי סקילה כתיבא: זו דברי ר"מ - אמתניתין קאי דקתני עד שתהא נערה ומשמע למעוטי קטנה זו דברי ר"מ דאמר בכתובות באלו נערות (כתובות דף כט.) קטנה אין לה קנס חמשים כסף דנערה דוקא כתיב ולא קטנה הלכך גבי נערה המאורסה אין קטנה במשמע: אבל חכמים - שנחלקו עליו ואמרו יש קנס במקום מכר חולקין עליו אף כאן ואומרים קטנה ארוסה בסקילה ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת: דילמא - למעוטי בוגרת ותו לא אתא למעוטי מידי: א"ל - א"כ האי עד שתהא נערה האי לישנא משמע בהדיא למעוטי קטנה דהכי משמע אינו חייב בקטנותה עד שתגדיל ותהא נערה ואי למעוטי בוגרת לחודא אתא הכי איבעיא ליה למתני אינו חייב אלא על נערה בתולה וכו': ותו לא מידי - אין עוד להקניט בדבר דודאי מתני' ר"מ היא: לר"מ - דאוקמה למתני' דממעט קטנה אליביה: לגמרי קא ממעט ליה - דפטרינן ליה לגברא ממיתה הואיל והיא פטורה דלאו בת עונשין היא ולא קרינן בהו ומתו גם שניהם דכתיב גבי שוכב עם אשה בעולת בעל: או דילמא מסקילה ממעט ליה - אבל חנק מחייבי: שתיק - רב: ונימא ליה ומת האיש השוכב עם האשה לבדו - בארוסה כתיב ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו למה לי אילימא למעוטי לדידה הא בהדיא כתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא להביא את הבא על הקטנה מדעתה ואע"ג דפטור דידה לאו משום אונס אלא משום קטנות דאיהי לאו בת עונשין לגמרי איהו מיהא מיחייב: שניהם שוין - שני בני עונשין: למעוטי מעשה חדודין - מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתיב שניהם שיהיו שניהם שוין נהנין ומיהו שלא כדרכה אף על גב דהיא אינה נהנית ממשכבי אשה איתרבאי לחיובא: לא כלום הוא - ולא איצטריך למעוטי. ואיכא דאמרי מעשה הורדוס (בבא בתרא דף ג:) שהטמינה שבע שנים בדבש: ועדיין היא בתולה - שבאו כולם שלא כדרכה: וכולן בחנק - דגבי סקילה לבדו כתיב וקרא יתירא הוא למעוטי כי האי גוונא דאף על גב דקרינא ביה בתולה אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית: ר' אומר - כי תחל לשון תחלה ולקמיה מפרש לה: דרבי ישמעאל - בריש פירקין: אם תחלת ביאתה בזנות - שזו היא ביאה ראשונה שנבעלה: כי התם - מה מצינו בנערה המאורסה שיצאה מחנק לסקילה ולא יצאה אלא בביאה ראשונה וכתיב לבדו למעוטי שני אף בת כהן לא נשתנית מיתתה אלא בביאה ראשונה הלכך בנערה בתולה והיא ארוסה הכתוב מדבר: כר"מ ס"ל - דאמר בת כהן נשואה לכשר בשריפה אבל נשאת לאחד מן הפסולין שנתחללה משעת נשואין שוב אינה אלא בחנק והאי תחלה דקאמר רבי ה"ק אם זו תחלת חילולה בשריפה ואם לאו בחנק: ומאי וכן - הכא לא קפיד אלא אתחלת חלול ולא אתחלת ביאה והתם אתחלת ביאה נמי קפיד:מאי לא תקלל ש"מ תרתי - ומקלל חבירו גמרינן או מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא למפרך שכן משונים דאביו אינו משונה אע"ג דבפ' שבועת העדות (שבועות דף לו. ושם ד"ה מקלל) משמע דמחרש לחודיה גמר לה וא"ת וניגמר אביו ממקלל עצמו וחרש דבפרק שבועת העדות (שם) גמרינן ממקלל עצמו מדכתיב השמר לך ושמור נפשך ויש לומר דאי לאו דאשכחן אביו דגמרינן מיניה חבירו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו: עד שיהיו שניהם שוין - פ"ה בני עונשין וקשה תקשה לרבנן דמחייבין אפי' סקילה וי"ל דלרבנן ניחא דדיניה בסקילה כנערה המאורסה דלא ק"ל מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב אבל לר"מ דדיניה כנשואה בחנק ה"ל למפטרה מהאי קרא והשתא בין לר"מ בין לרבנן בנשואה פטור ומתני' דמייתי לעיל (סנהדרין דף נה:) וחייבין עליה משום אשת איש לא אתיא כוותייהו א"נ כרבנן ובארוסה ומיהו כיון דדייקינן לעיל אפי' בהמה כל שכן נשואה אלא כר' יונתן אתיא כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי מעשה הורדוס ועוד י"ל דלרבנן כיון דאין דינם משתנה בשביל קטנות מסתברא שפיר לאוקומי גם שניהם לדרשה אחריתי ומתני' דלעיל כרבנן אבל לר"מ דמשתנה דינו מסקילה לחנק בקטנה ארוסה סברא הוא דבנשואה דרשינן גם שניהם לפטור לגמרי ור"ת מפרש דלא קאמר שניהן שוין בני עונשין אלא שוין במיתה אחת והשתא לרבנן דבא על הקטנה בסקילה שפיר כיון דאם היתה היא בת עונשין היו שוין במיתה אחת אבל לר"מ בא על הקטנה בחנק דאם היתה בת עונשין היתה בסקילה ואין זה שוין במיתה אחת א"כ נשואה קטנה לכ"ע במיתה אחת שוין וא"ת בת כהן שהיא בשריפה ובועלה בחנק ליפטריה לגמרי כיון דאין שניהם שוין במיתה אחת וי"ל דלמפטר לגמרי אי אפשר משום דדרשינן לגבי זוממים לעשות לאחיו ולא לאחותו: מעשה חידודין - קשה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) משמע דלא בעי קרא דפריך פשיטא פריצותא קאסר רחמנא ולגירסת הספרים מעשה הורדוס נמי קשה דהוא ממעט מדכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) שכבת זרע פרט למשמש מתה: והאי לבדו מאי דריש ביה לכדתניא - וא"ת הא ר"מ אית ליה הך ברייתא דקתני מתני' הראשון בסקילה והשני בחנק וא"כ היכי קאמר שמואל מ"ט שתיק רב לימא ליה ומת האיש הא לר"מ מיבעי ליה לאידך דרשה ויש לומר דתרתי שמעת מינה: