Sanhedrin 17a · Talmud

עִמָּךְ״, ״עִמָּךְ״ – וְאַתְּ בַּהֲדַיְיהוּ. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״עִמָּךְ״ מִשּׁוּם שְׁכִינָה. וְרַבָּנַן, אָמַר קְרָא: ״וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם״, ״אִתְּךָ״ – וְאַתְּ בַּהֲדַיְיהוּ. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״אִתְּךָ״ – בְּדוֹמִין לָךְ. וְרַבָּנַן, מִ״וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ נָפְקָא. וְיָלְפָא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה מִסַּנְהֶדְרִי קְטַנָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה״. יֵשׁ אוֹמְרִים: בַּקַּלְפִּי נִשְׁתַּיְּירוּ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״, אָמַר מֹשֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרוֹר שִׁשָּׁה מִכׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵירִים. אֶבְרוֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט – נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים. אֶבְרוֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה – הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מָה עָשָׂה? בֵּירַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה, וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פִּיתְקִין. עַל שִׁבְעִים כָּתַב ״זָקֵן״, וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. בְּלָלָן וּנְתָנָן בְּקַלְפִּי. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּיתְקֵיכֶם! כׇּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ ״זָקֵן״, אָמַר: כְּבָר קִידֶּשְׁךָ שָׁמַיִם. מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ? כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת״. אָמַר מֹשֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל? אִם אוֹמַר לוֹ: תֵּן לִי פִּדְיוֹנְךָ וָצֵא, יֹאמַר לִי: כְּבָר פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי. מָה עָשָׂה? הֵבִיא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֲלָפִים פִּיתְקִין, וְכָתַב עֲלֵיהֶן ״בֶּן לֵוִי״, וְעַל שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתַיִם כָּתַב עֲלֵיהֶן ״חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים״. בְּלָלָן וּנְתָנָן בְּקַלְפִּי. אָמַר לָהֶן: טְלוּ פִּיתְקֵיכֶם. מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ ״בֶּן לֵוִי״, אָמַר לוֹ: כְּבָר פְּדָאֲךָ בֶּן לֵוִי. מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ ״חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים״, אָמַר לוֹ: תֵּן פִּדְיוֹנְךָ וָצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּירוּ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ״, אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְאוֹתָהּ גְּדוּלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִיעַטְתֶּם עַצְמְכֶם, הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדוּלָּה עַל גְּדוּלַּתְכֶם. וּמָה גְּדוּלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כּוּלָּן נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ. וּמָה נְבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? אָמְרוּ: מֹשֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַל עִסְקֵי שְׂלָיו הֵן מִתְנַבְּאִים: עֲלִי שְׂלָיו, עֲלִי שְׂלָיו. רַב נַחְמָן אָמַר: עַל עִסְקֵי גּוֹג וּמָגוֹג הָיוּ מִתְנַבְּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳״. אַל תִּיקְרֵי ״שָׁנִים״ אֶלָּא ״שְׁנַיִם״. אֵילּוּ הֵן שְׁנַיִם נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּפֶרֶק אֶחָד נְבוּאָה אַחַת? הֱוֵי אוֹמֵר: אֶלְדָּד וּמֵידָד. אָמַר מָר: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵן נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ. מְנָא לַן דְּפָסְקוּ? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״? אֶלָּא מֵעַתָּה: ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״ – הָכִי נָמֵי דְּלָא אוֹסֵיף הוּא? אֶלָּא דְּלָא פְּסַק הוּא! אֶלָּא, הָכָא כְּתִיב: ״וַיִּתְנַבְּאוּ״, הָתָם כְּתִיב: ״מִתְנַבְּאִים״. עֲדַיִין מִתְנַבְּאִים וְהוֹלְכִים. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מֹשֶׁה מֵת, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי ״אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם״? דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא, דְּהָוֵה לֵיהּ כְּתַלְמִיד הַמּוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנָךְ תַּרְתֵּי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״מִי יִתֵּן״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מֹשֶׁה מֵת, מֵינָח הֲוָה נִיחָא לֵיהּ? לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ. מַאי ״כְּלָאֵם״? אֲמַר לֵיהּ: הַטֵּל עֲלֵיהֶן צׇרְכֵי צִיבּוּר, וְהֵן כָּלִין מֵאֵילֵיהֶן. מִנַּיִין לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? סוֹף סוֹף, לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אִי אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וּשְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין – אַכַּתִּי חַד הוּא. אִי עֲשָׂרָה מְזַכִּין וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מְחַיְּיבִין – תְּלָתָא הָווּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּמוֹסִיפִין, וְדִבְרֵי הַכֹּל, וּבְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר שִׁבְעִים. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּמוֹסִיפִין עוֹשִׂין בֵּית דִּין שָׁקוּל לְכַתְּחִילָּה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי דְּקָאָמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, וְאִי אָמַר מִילְּתָא – שָׁמְעִינַן לֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן דְּהַאי דְּקָאָמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְאִי אָמַר טַעְמָא – לָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: סַנְהֶדְרִי שֶׁרָאוּ כּוּלָּן לְחוֹבָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּגְמִירִי הֲלָנַת דִּין לְמֶעְבַּד לֵיהּ זְכוּתָא, וְהָנֵי תּוּ לָא חָזוּ לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִי אֶלָּא בַּעֲלֵי קוֹמָה, וּבַעֲלֵי חׇכְמָה, וּבַעֲלֵי מַרְאֶה, וּבַעֲלֵי זִקְנָה, וּבַעֲלֵי כְשָׁפִים, וְיוֹדְעִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִי שׁוֹמַעַת מִפִּי הַמְתוּרְגְּמָן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רַב: אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ.

עמך משום שכינה - עמך יעמדו מחוץ לאהל ולא יבאו לאהל משום שכינה לשון אחר משום שכינה שתשרה שכינה עליהם הוצרכו להיות משה עמהן כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו': בדומין לך - מיוחסין ומנוקין ממום: ורבנן - נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דסנהדראות קטנות שנאמרו ביתרו וילפא גדולה מקטנה: ושנים חלק - לא נכתב עליהן זקן: מי שעלה בידו חלק כו' - ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק: ולקחת חמשת חמשת - בבכורות העודפים על מנין הלוים: אמר להן - לכל הבכורות באו טלו פיתקיכן: שכל הנביאים כולן - אותן שבעים זקנים נתנבאו אותה שעה ראשונה לבדה כנוח עליהם הרוח סביבות האהל ופסקו: על עסקי שליו - צורך שעה היתה: אל תקרי שנים - אלא שנים: אילימא דכתיב בהו - בשאר זקנים ולא יספו ומפרשת ליה ולא יוסיפו: אלא מעתה קול גדול ולא יסף - דשכינה הכי נמי דלא אוסיף אלא על כרחיך דלא פסק הוא קול שכינה אינו פסק: אלא במוסיפין ודברי הכל - דתנן בהיו בודקין (לקמן סנהדרין דף מ.) אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים דהשתא הוה ליה בית דין שקול דאינו יודע כמאן דליתיה הוא ופשו להו כ"ד משכחת ליה על פי שנים י"א מזכין וי"ג מחייבין: ובסנהדרי גדולה - לר' יהודה זוגות נינהו: במוסיפין - עושין ב"ד שקול כדפרישית: פשיטא - דהכי בהדיא תנן (שם) וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר אינו יודע הוו להו ב"ד שקול: ואי אמר טעמא - מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות ומשום הכי מספקא ליה: כיון דגמירי - דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין (שם) שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון מלינין אותו למחרת שמא ימצאו להם טעמי זכות: בעלי קומה ומראה - שתהא אימתן מוטלת על הבריות: ובעלי כשפים - להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"ד ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן כגון (גירסת הצנזורה: המצרים) [ישו הנוצרי]: מפי המתורגמן - כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם דהוה ליה עד מפי עד:

והם כלים מאליהם - פירוש נבואתם כלה דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה: שיודע לטהר את השרץ כו' - וקשה לר"ת דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו ומפרש ר"ת שיודע לטהר מטומאת נבילות שלא יטמא במשא בכזית דכיון דאשכחן דנחש ששורץ ורוחש דמיקרי חיה כדדרשינן בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש אית לן למימר דכל שרצים הוו בכלל או בנבלת חיה והשתא מטהר ליה בק"ו מנחש שממית ומרבה טומאה וטהור כדדרשינן בת"כ מוכל הולך על גחון וכ"ת חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה ומטמא במשא אף אני אביא שרצים הא לאו פרכא היא דהכי דיינין קל וחומר ומה נחש שממית ומרבה טומאה לא הוי בכלל חיה דקרא שאר שרצים מיבעיא והשתא לא שייך חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה והויא בכלל חיה דהא חיה אינה רוחשת אבל שרצים מה שרוחשים מוציאין מכלל חיה ובענין זה מפרש ר"ת מאי חולדת הסנאים שרצא תרצה ומאי שרצה דמתתאי שקי דמרובה (ב"ק ד' פ. ושם) ואין להאריך כאן ובירושלמי בריש אחד דיני ממונות קאמר או חילוף ומה עכבר שאינו ממית ומרבה טומאה טמא נחש לא כל שכן ההוא ק"ו לא מיתוקם אלא לענין מגע וקשה על פירוש רבינו תם דלא . אשכחן אותה דרשה בתורת כהנים שמעינן נחש ומכל הולך על גחון ועוד דבהדיא ממעט מקרא בתורת כהנים שרץ מטומאת משא דבעי למילף שיטמא במשא מק"ו דבהמה שאינה מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא וקאמרינן אמר קרא אותם אותם במשא ואין שרצים במשא וכ"ת מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ קשה דאדילפינן מנחש בק"ו שאינו מטמא במשא נילף מבהמה בקל וחומר דתורת כהנים דמטמא במשא ועוד מה לנחש שכן טהור מכלום ויש למצוא דין לטהר את השרץ מנבלת עוף טהור שמטמא במשא בבית הבליעה ואין לה טומאה בחוץ שרץ ונבילה שאין לה טומאה בפנים כדאמרינן פ' יוצא דופן (נדה דף מב:) בה ולא באחרת אינו דין שאין להם טומאה בחוץ ודכוותיה דייק התם ק"ו איפכא:

סנהדרין יז.

Navigate the library