סנהדרין קו:

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 106b · Chapter 11: Chelek

״הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל [בַּחֶרֶב] אֶל חַלְלֵיהֶם״, אָמַר רַב: שֶׁקִּיְּימוּ בּוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת – סְקִילָה, וּשְׂרֵיפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי חֲנִינָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ בִּלְעָם בַּר כַּמָּה הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: מִיכְתָּב לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִדִּכְתִיב ״אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם״, בַּר תְּלָתִין וּתְלָת שְׁנִין אוֹ בַּר תְּלָתִין וְאַרְבַּע. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, לְדִידִי חֲזֵי לִי פִּנְקָסֵיהּ דְּבִלְעָם, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: בַּר תְּלָתִין וּתְלָת שְׁנִין בִּלְעָם חֲגִירָא כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִיסְטָאָה. אֲמַר לֵיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לִבְרֵיהּ: בְּכוּלְּהוּ לָא תַּפֵּישׁ לְמִדְרַשׁ, לְבַר מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דְּכַמָּה דְּמַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ דְּרוֹשׁ בֵּיהּ. כְּתִיב ״דּוֹאֵג״, וּכְתִיב ״דּוֹיֵיג״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִילָּה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹאֵג, שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר: וַוי שֶׁיָּצָא זֶה! (סִימָן: גִּבּוֹר, רָשָׁע, וְצַדִּיק, חַיִל, וְסוֹפֵר). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כׇּל הַיּוֹם״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: לֹא גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה? מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה? לֹא חֶסֶד אֵל נָטוּי עָלֶיךָ כׇּל הַיּוֹם? וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי? כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ לְפָרָשַׁת מְרַצְּחִים וּפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מָה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶם? ״וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ״? בַּתְּחִילָּה יִירָאוּ, וּלְבַסּוֹף יִשְׂחָקוּ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָמוּת דּוֹאֵג! אָמַר לוֹ: ״חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ״. אָמַר לְפָנָיו: ״מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל״! וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: נֵיתֵי דּוֹאֵג לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר לְפָנָיו: ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח״. מַאי דִּכְתִיב ״יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵימְרוּ שְׁמַעְתָּא בֵּי מִדְרְשָׁא מִשְּׁמֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו: ״יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל״. לֶיהֱוֵי לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן: ״וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״? ״אַיֵּה סֹפֵר״ – כׇּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, ״אַיֵּה שֹׁקֵל״ – שֶׁשּׁוֹקֵל כָּל קַלִּים וַחֲמוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, ״אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״ – שֶׁהָיָה סוֹפֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אָמַר רַבִּי: אַרְבַּע מְאָה בַּעְיֵי בְּעוֹ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, (וְלָא אִיפְּשַׁט לְהוּ חַד). אָמַר רָבָא: רְבוּתָא לְמִבְעֵי בַּעְיֵי? בִּשְׁנֵי דְּרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין, וַאֲנַן קָא מַתְנֵינַן טוּבָא בְּעוּקְצִין! וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה ״אִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵירָה״, וְאָמְרִי לַהּ ״זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים״, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא, וַאֲנַן קָא מַתְנֵינַן בְּעוּקְצִין תְּלָת סְרֵי מְתִיבָתָא! וְרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְסָאנֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן צָוְחִינַן וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגַּח בַּן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיבָּא בָּעֵי, דִּכְתִיב: ״וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב״. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לָא [הֲווֹ] סָבְרִי שְׁמַעְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לָא הֲווֹ סָבְרִי שְׁמַעְתָּא?! אֶלָּא דְּלָא הֲוָה סָלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא, דִּכְתִיב: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לֹא מֵת דּוֹאֵג עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה״. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִצְטָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִצְמַתָּה כׇּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ״. כְּתִיב הָתָם: ״לַצְּמִתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״לַחֲלוּטִין״. וּתְנַן: אֵין בֵּין מוּסְגָּר וּמוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה. (סִימָן: שְׁלֹשָׁה, רָאוּ, וְחָצוּ, וְקָרְאוּ) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לְדוֹאֵג, אֶחָד שֶׁשִּׁכַּח תַּלְמוּדוֹ, וְאֶחָד שֶׁשָּׂרַף נִשְׁמָתוֹ, וְאֶחָד שֶׁפִּיזֵּר עֲפָרוֹ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא רָאוּ זֶה אֶת זֶה. דּוֹאֵג בִּימֵי שָׁאוּל, וַאֲחִיתוֹפֶל בִּימֵי דָּוִד. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא חָצוּ יְמֵיהֶם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם״. כׇּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל דּוֹאֵג לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, וְשֶׁל אֲחִיתוֹפֶל אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה קָרָא דָּוִד לַאֲחִיתוֹפֶל רַבּוֹ, וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ חֲבֵירוֹ, וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ תַּלְמִידוֹ. בַּתְּחִלָּה קְרָאוֹ רַבּוֹ – ״וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי״. וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ חֲבֵרוֹ – ״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״. וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ תַּלְמִידוֹ – ״גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ

הרגו אל חלליהם - מיתות הרבה משמע שתלאוהו והציתו אש תחת הצליבה וחתכו ראשו ונפל לתוך האש תלייה היינו חנק חתיכת הראש הרג כשנפל לארץ סקילה כשנפל לאור היינו שריפה: בר תלתין ותלת - ור"ח לית ליה דר' סימאי דאמר לעיל (עמוד א) שלשה היו באותה עצה דפרעה בלעם ואיוב ויתרו דלר' סימאי בלעם חיה יותר מן מאתים ועשר שנים דהא היה בעצת פרעה דכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו דלרבי סימאי כל אותן מאתים ועשר שנים שהיו ישראל בגלות מצרים עד מלחמת מדין חיה בלעם: חגירא - תרגום של פיסח: כד קטל יתיה פנחס ליסטאה - שר צבא ואפילו קטליה אחר כל המלחמה נקראת על שמו: בכולהו - מלכים והדיוטות: לא תפיש ותדרוש - לגנאי: לבר מבלעם - דכל מה דמשכחת ליה לגנאי דרוש: (שמא יצא זה לתרבות רעה) לאחר שיצא לתרבות רעה אמר ווי - לכך כתוב דוייג: א"ל הקב"ה לדואג והלא גבור אתה בתורה - למה תתהלל לספר לשון הרע על דוד: לא חסד תורה עליך - לא חכם בתורה אתה דכתיב (משלי לא) ותורת חסד על לשונה: מרצחים - שהרג נוב: עלי פיך - ולא בלב: בתחלה ייראו - הצדיקים היו יראים שלא ילמד אדם ממעשיו של דואג שהולך וחוטא ומצליח: ולבסוף - כשמת בחצי ימיו ושב גמולו בראשו ישחקו: חיל בלע ויקיאנו - המתן עד שתשכח תורתו: אמר לפניו ומבטנו יורישנו אל - אל תמתין לו עד שתשתכח אלא תמהר ותשכיחנו: בי מדרשא - מאהל זה בית המדרש: ושרשך מארץ חיים סלה - שורש שלו תכסח מארץ חיים דלא להוו ליה בנין רבנן: כל אותיות שבתורה - שהיה בקי בחסירות ויתירות: שוקל קלים וחמורים - יודע לדרוש בקל וחומר: במגדל הפורח באויר - מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד מפני מה כפופה למטה. לשון מ"ר מפי השמועה. ל"א במגדל הפורח באויר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל אם הוא טמא אם לאו. ל"א ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר כגון שלש מאות הלכות בנטיעות קשואין דאמרן בפירקין דלעיל (סנהדרין דף סח.) ולמורי נראה דה"ג שלש מאות הלכות במגדל העומד [באויר] ומשנה אחת באהלות (פ"ד משנה א) דמשתעי בהכי מגדל העומד באויר וטומאה בתוכה כלים שבתוכו טמאים וכן נראה לר': רבותא למבעא בעיי - וללמוד תורה רחמנא לבא בעי דהא בשני דרב יהודה כולהו תנויי בסדר נזיקין היה כל הגמרא שלהן לא הוה אלא בסדר נזיקין שלא היו מרבין כל כך [לדרוש]: האשה שכובשת ירק בקדירה - לא אשכחתיה במסכת עוקצין: שכובשת ירק - בחומץ או בציר טהורים דאין מקבלין טומאה ע"י עוקצין שאם נגע טומאה בשרשיו העלין טהורין שאין נעשין יד לעלין מאחר שכבשם שאין מניחין לשם אלא למראה: זיתים שכבשן בטרפיהן - איתא במסכת עוקצין (פ"ב מ"א): טרפיהן - עלין שלהן טהורין הזיתים שאין נעשין להם בית יד להכניס להם טומאה: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא - דלא הוה ידע מאי טעמא הן טהורין: תליסר מתיבתא - י"ג ישיבות שאנו עוסקין כולן במסכת עוקצין ויודעין אותה יפה ואפי' הכי בהם היו חסידים יותר ממנו דאלו רב יהודה כו': לא סבירי - לא היו יודעין הלכה לפרשה כתקנה בטעמא: דלא סלקא להו שמעתתא כו' - שלא זכו לקבוע הלכה כמותן: ומתרגמינן לחלוטין - ואנן תנן לשון חלוטין גבי מצורע: אלופי - היינו רבי: