סנהדרין נח:

פרק ז׳ · ארבע מיתות

Sanhedrin 58b · Chapter 7: Arba Mitot

אָבִיו דּוּמְיָא דְּאִמּוֹ, וְאִמּוֹ דּוּמְיָא דְּאָבִיו. לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא בְּאַחְוָוה. וְרַבִּי עֲקִיבָא: מוּטָב לְאוֹקְמֵיהּ בְּאֵשֶׁת אָבִיו, דְּאִיקְּרַי ״עֶרְוַת אָבִיו״, לְאַפּוֹקֵי אֲחוֹת אָבִיו, דִּ״שְׁאֵר אָבִיו״ אִיקְּרַי, ״עֶרְוַת אָבִיו״ לָא אִיקְּרַי. תָּא שְׁמַע: ״וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ״. מַאי לָאו, דּוֹדָתוֹ מִן הָאֵם? לֹא, דּוֹדָתוֹ מִן הָאָב. תָּא שְׁמַע: ״וְגַם אׇמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי״ – מִכְּלָל דְּבַת הָאֵם אֲסוּרָה. וְתִסְבְּרָא אֲחוֹתוֹ הֲוַאי? בַּת אָחִיו הֲוַאי! וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, לָא שְׁנָא מִן הָאָב וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵם – שַׁרְיָא. אֶלָּא הָתָם הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: קוּרְבָּא דְּאָחוֹת אִית לִי בַּהֲדַהּ, מֵאַבָּא וְלָא מֵאִמָּא. תָּא שְׁמַע: מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. הָא לָאו הָכִי – אֲסִירָא. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּרַי, אִשְׁתְּרַי. אָמַר רַב הוּנָא: גּוֹי מוּתָּר בְּבִתּוֹ. וְאֵם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב הוּנָא, גּוֹי אָסוּר בְּבִתּוֹ. תִּדַּע, שֶׁלֹּא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ. וְלָא הִיא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. אָמַר רַב חִסְדָּא: עֶבֶד מוּתָּר בְּאִמּוֹ, וּמוּתָּר בְּבִתּוֹ. יָצָא מִכְּלַל גּוֹי, וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּיחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ, וּבָא עָלֶיהָ – נֶהֱרָג עָלֶיהָ. מֵאֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן: מִדְּקָרְאוּ לַהּ ״רְבִיתָא דִּפְלָנְיָא״. מֵאֵימַת הַתָּרָתָהּ? אָמַר רַב הוּנָא: מִשֶּׁפָּרְעָה רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָבַק״, וְלֹא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּיִשְׂרָאֵל לָא מִחַיַּיב, וְנׇכְרִי מִחַיַּיב? אֶלָּא אָמַר רָבָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? ״בְּאִשְׁתּוֹ״ – וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ; ״וְדָבַק״ – וְלָא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גּוֹי שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ [וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי] וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִילּוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ״. מַגְבִּיהַּ, עַבְדּוֹ, שָׁבַת – סִימָן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ״. ״לָמָּה הִכִּיתָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָמָּה תַכֶּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחׇזְקָה״, וּכְתִיב: ״וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד״. רַב הוּנָא אָמַר: תִּיקָּצֵץ יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״. רַב הוּנָא קַץ יְדָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם״? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה – יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְאִם לָאו – לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נׇכְרִי שֶׁשָּׁבַת חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. וְאָמַר מָר: אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת. וְלִיחְשְׁבַהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת? כִּי קָא חָשֵׁיב – שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשֵׁיב.

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה - דתרוייהו ממש ליכא למימר דא"כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא"כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה: ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו - כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם): דודתו - אחות קהת אביו: מאי לאו - אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה: לא דודתו מן האב - אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא: תא שמע וגם אמנה וכו' - מכלל דבת האם אסורה קשיא לר"ע: אחותו הוה - בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה: אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו' - בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו: חסד יבנה - תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ׳:י״ז) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו: כותי מותר בבתו - בין לרבי אליעזר בין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני שמע מינה דוקא כתבינהו: עבד כנעני - של ישראל: מותר באמו ובבתו - וכ"ש בשאר עריות של קורבה: יצא מכלל כותי - ופקע שם בן נח מיניה: ולכלל ישראל לא בא - דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה: מאימת - חשיב ליה מיוחדת לו: מדרגיל למיקרי ליה - בנות העיר: רביתא דפלניא - ילדתו של פלוני עבד: מאימת התרתה - שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה: משתפרע ראשה בשוק - שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: שלא כדרכה - אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו: באשתו ולא באשת חבירו - שלא אסרה תורה אלא בדביקה: ויך את המצרי - משום דהכה איש עברי: מוקש אדם ילע קדש - הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם דכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם וכו': ילע קודש - כאלו לועה את הקדש כלומר כסוטר על לועו. סוטר מכה: אם לא לקחתי בחזקה - בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות: וזרוע רמה - הרגיל לרום ידו על חבירו: קץ ידא - מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל (סנהדרין דף מו.) ב"ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר: איש זרוע - איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה כלומר ראוי להמיתו ולקוברו: לא נתנה קרקע - כלומר אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע"י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באין וגונבין ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן: כעבד לאדמה - לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור: עובד כוכבי' ששבת - ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ"ל דאבני אדם קאי: אמר רבינא אפי' שני בשבת - לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו הנוצרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה"ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי: קום עשה לא חשיב - והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא:

מפני מה לא נשא אדם את בתו - שכשאכלה חוה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד ואי משום אדם שהיה שרוי בלא אשה היה יכול ליקח בתו ומסיק כדי שישא קין את אחותו: מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור - משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ"ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ"ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי"ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי: קץ ידא - פ"ה שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך וי"ל דדינא הוא דהא מקרא דריש וזרוע רמה תשבר ובפ' כל היד (נדה דף יג: ושם) גבי יד לאמה תקצץ אמר דינא תנן כדרב הונא דרב הונא קץ ידא אלמא דינא הוא והא דאשכחן בפ' ד' וה' (ב"ק דף לז.) גבי חנן בישא דרב הונא גופיה לא חייבו אלא ממון שאני הכא דמועד ורגיל בכך היה להכות באגרוף דדיניה הוא בכך וכן יד לאמה רגיל בכך: