סנהדרין ק:

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 100b · Chapter 11: Chelek

הֱוֵי אוֹמֵר: מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת. בְּמִדָּה טוֹבָה כְּתִיב: ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל״, וּבְמִידַּת פּוּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״. בְּמִידַּת פּוּרְעָנוּת כְּתִיב: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר״. וַהֲלֹא אָדָם מוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בָּאוּר בָּעוֹלָם הַזֶּה – מִיָּד נִכְוֶה! אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פּוּרְעָנוּתָם, כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל טוֹבָתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים וְכוּ׳. תָּנָא: בְּסִפְרֵי מִינִים. רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא נָמֵי אָסוּר לְמִיקְרֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִב [בֵּיהּ]: לָא תִּינְטוֹשׁ גִּילְדָּנָא מֵאוּדְנֵיהּ, דְּלָא לֵיזִיל מַשְׁכֵיהּ לַחֲבָלָא, אֶלָּא צְלִי יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים. אִי מִפְּשָׁטֵיהּ, בְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי כְּתִב: ״לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ״. אִי מִדְּרָשָׁא, אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלָא לִיבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וְאֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״בַּת לְאָבִיהָ מַטְמוֹנֶת שָׁוְא, מִפַּחְדָּהּ לֹא יִישַׁן בַּלַּיְלָה: בְּקַטְנוּתָהּ – שֶׁמָּא תִּתְפַּתֶּה, בְּנַעֲרוּתָהּ – שֶׁמָּא תִּזְנֶה, בָּגְרָה – שֶׁמָּא לֹא תִּינָּשֵׂא, נִישֵּׂאת – שֶׁמָּא לֹא יִהְיוּ לָהּ בָּנִים, הִזְקִינָה – שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה כְּשָׁפִים״. הָא רַבָּנַן נָמֵי אַמְרוּהָ: אִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת. אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת. אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״לָא תַּעֵיל דְּוָיָא בְּלִבָּךְ, דְּגַבְרֵי גִּיבָּרִין קְטַל דְּוָיָא״. הָא שְׁלֹמֹה אַמְרַהּ: ״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – חַד אָמַר: יַשִּׂיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. וְאֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתֶךָ״? וְהָא רַבִּי נָמֵי אַמְרַהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם לֹא יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״. אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״זַלְדְּקַן – קוּרְטְמָן, עַבְדְּקַן – סִכְסָן, דְּנָפַח בְּכָסֵיהּ – לָא צָחֵי, אָמַר ׳בְּמַאי אֵיכוֹל לַחְמָא׳ – לַחְמָא סַב מִינֵּיהּ, מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעְבַּרְתָּא בְּדִיקְנֵיהּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִילֵּי מְעַלַּיְיתָא דְּאִית בֵּיהּ, דָּרְשִׁינַן לְהוּ. ״אִשָּׁה טוֹבָה – מַתָּנָה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה – צָרַעַת לְבַעְלָהּ״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? ״יְגָרְשֶׁנָּה מִבֵּיתוֹ וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. אִשָּׁה יָפָה – אַשְׁרֵי בַּעְלָהּ, מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם״. ״הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן, פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ. אַל תֵּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר, כִּי בְּתוֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחָתוּ, וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ. רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה. כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת, כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף, כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה. מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵּיתֶךָ. רַבִּים יִהְיוּ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ, גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאָלֶף. מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ. אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם. שֶׁמָּא לְמָחָר אֵינֶנּוּ, וְנִמְצָא מִצְטַעֵר עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ״. ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: ״אַף לֵילוֹת. בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ, וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ. מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ, וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לִכְרָמִים״. [סִימָן: זֵירָא, רָבָא, מְשַׁרְשְׁיָא, חֲנִינָא טוֹבִיָּה, יַנַּאי יָפֶה, יוֹחָנָן מְרַחֵם, יְהוֹשֻׁעַ מְקַצֵּר]. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. רָבָא אָמַר אִיפְּכָא, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם״? אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״וּבוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם״? אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה אִסְטְנִיס. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה רַחְמָנִי. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה אַכְזָרִי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה

הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות - דבמידה טובה כתיב דלתות ובמדת פורענות כתיב ארובות ודלת גדול מארובה דד' ארובות יש בדלת במסכת יומא בפרק יום הכפורים (יומא דף עו.) אלמא מדה טובה מרובה ומעכשיו אין לתמוה היאך יש באדם כח לקבל שכר כל כך שהרי למדת פורענות נותן הקב"ה כח באדם לקבלו כל שכן שנותן כח באדם לקבל מדה טובה: צדוקים - [שכופרין באל חי]: רב יוסף אמר אף בספר בן סירא - שיש בו דברי הבאי ובא עליהם לידי ביטול תורה: לא תיפשוט גילדנא מאודניה - כלומר לא תטול עורו של דג אפילו מעל אזנו מפני שאתה מפסיד העור דאזיל משכיה לחבלא להפסידא אלא צלי יתיה בנורא ואכול ביה תרתין גריצין שאתה יכול לצלות עור הדג עמו ולאכול בו שתי חלות דהוי לפתן לשתי חלות: גלדנא - שם הדג ל"א להכי נקט מאודניה שדרכו של דג להתחיל הפשטו מאזנו: אי מפשטיה - אי ממשמעותיה קא מתמהת באורייתא נמי כתיב: דלא לבעול שלא כדרכה - דאין הגון לאדם לשנות את דרכו והיינו דקאמר מאודניה: לא יישן - אינו יכול לישן: קטנה - קודם שהביאה שתי שערות: נערה - משהביאה שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן הרי היא בוגרת: בנערותה שמא תזנה - משבגרה ראויה היא לנישואין להכי אמר שלא תנשא: דויא - דאגה: מנע רבים - אותם שאין לך עסק עמהם מנעם מתוך ביתך: ולא הכל תביא ביתך - אפילו אותם שאתה מתעסק עמהם לא תביאם תדיר לביתך אלא מבחוץ תדבר עמהם: איש רעים - שיש לו רעים הרבה: להתרועע - לסוף מריעים לו שמתקוטט עמהם: זלדקן - מי שזקנו דקה וחלושה: קורטמן - תדע שחכם וחריף הוא ביותר: עבדקן סכסן - מי שזקנו עבה שוטה הוא: סכסן - כמו כל בר בר חנא סכסא בבבא בתרא (דף עד.): נפח בכסיה - מי שנופח אופיא שבכוסו: לא צחי - בידוע שאינו צמא: אמר במאי איכול לחמא - האומר באיזה לפתן אוכל פת זה: סב לחמא מיניה - בידוע שאינו רעב וקח הלחם מידו שאילו היה רעב היה אוכל: מאן דאית ליה מעברתא בדקניה - שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר: כולי עלמא לא יכלי ליה - בערמימותיה דמתוך שחשב כל ימיו בערמות הוא משים ידו לזקנו ומושך כאדם שמחשב עד שנקרחה ל"א גרסינן הכרתא מי שיש לו היכר בזקנו שסעד כולי עלמא שלא סעדו אין יכולין להגיע לכחו ל"א גוורתא והוא לשון קרחה וכל הני דברי רוח ולכך אין קורין בו: דרשינן - כלומר אמרינן להו בפרקא ומשמעינן להו לכולי עלמא כגון כל הני אשה טובה כו' אשה רעה צרעת לבעלה מה תקנתו יגרשנה מביתו כך הלשון של ספר בן סירא אשה רעה מתנה רעה ל"ג: כפליים - מרוב הנאה חשובין ככפליים: אל תט אצל בעלה - למסוך עמו יין ושכר: רבים היו פצעי רוכל - כמה וכמה מכות מקבל רוכל המחזיר בעיר [ונושא] תכשיטי נשים ועסקו עמהם שפעמים שמוצאו בעלה עמה מתיחד עם אשתו ומכהו ופוצעו: המרגילים לדבר עבירה - ניאוף הרי הן כניצוץ מבעיר גחלת כשביב המבעיר את הפחם כך כל אשר להם כלה והולך: גחלת - אקרי פחם שאינו בוער כדאמרינן (ברכות דף נג:) גחלים עוממות. מ"ר: ככלוב - דירה של עופות: ולא הכל תביא ביתך - אפילו אותם שאתה מתעסק עמהם לא תביאם תדיר לביתך אלא מבחוץ תדבר עמהם: רבים יהיו דורשי שלומך - שתהא מתאהב עם הכל ואף על פי כן לא תגלה סודך לכולם אלא לאחד מני אלף: מה ילד יום - מה אירע היום שמא למחר איננו שמת הוא היום: ונמצא - שמיצר על יום שאינו עתיד לראות והיינו עולם שאינו שלו שהוא מצטער עליו ודואג על חנם מיום המחרת שלא תבא עליו צרה: כל ימי עני רעים וטוב לב משתה - פסוק הוא במשלי (טו): בשפל גגים גגו - שעני הוא ואינו יכול להגביהו לפיכך ממטר גגים לגגו שיורד מטר הגגים הגבוהים לגגו ומזלפים עליו הגשמים ואין לו מנוחה אפילו בלילות: במרום הרים כרמו - שאין לו השגת יד לקנות כרם בשפלה בדמים יקרים וקונה לו באחד מן ההרים בזול וכל עפר שהוא מוציא לזבל (ולדייר) מוליך הרוח מן ההר לשאר כרמים שבבקעה ונמצא העני נפסד: בעלי תלמוד - שקשה ללמוד מרוב קושיות וסוגיות שיש בו: משנה - נוחה ללמוד: רבא אמר איפכא - דבעלי תלמוד נהנין מיגיעו שידעו להורות איסור והיתר אבל בעלי משנה שונה ואינו יודע מהו אומר דאין מורין הלכה מתוך משנה: יסכן - יתחמם: