סנהדרין מז.

פרק ו׳ · נגמר הדין

Sanhedrin 47a · Chapter 6: Nigmar HaDin

תָּא שְׁמַע: ״נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס״ – זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁגֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים. וְאִי מִשּׁוּם יְקָרָא דְחַיֵּי הוּא, מַאי טַעְמָא? כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה לַאֲבוּהּ, וּמִשּׁוּם כַּפָּרָה דַּאֲבוּהּ מְשַׁהוּ לֵיהּ לִיקָרָא דְיִשְׂרָאֵל? יִשְׂרָאֵל גּוּפַיְיהוּ נִיחָא לְהוּ דְּמַחֲלִי יְקָרַיְיהוּ לְגַבֵּיהּ. תָּא שְׁמַע, אָמַר לָהֶן: אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ יְקָרָא דְחַיֵּי, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? קָסָבַר: לִיתְיַיקְּרוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל טְפֵי. תָּא שְׁמַע: הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. מַאי לָאו לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת? לֹא, לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי. וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חַי מֵבִית לֵיהּ לְמֵת? אִין, כִּי אָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״, דּוּמְיָא דְּתָלוּי דְּאִית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן – לָא. תָּא שְׁמַע: הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְשַׁמֵּעַ עָלָיו עֲיָירוֹת, לְהָבִיא לוֹ מְקוֹנְנוֹת, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, שֶׁכׇּל הָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת. הָכִי קָאָמַר: כׇּל הָעוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי, אֵין בּוֹ בִּזָּיוֹן לַמֵּת. תָּא שְׁמַע, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סִימָן יָפֶה לַמֵּת שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָה. מֵת שֶׁלֹּא נִסְפַּד וְלֹא נִקְבַּר, אוֹ שֶׁחַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל מִטָּתוֹ – זֶהוּ סִימָן יָפֶה לַמֵּת. שְׁמַע מִינַּהּ: יְקָרָא דְשָׁכְבֵי הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ. לֹא הָיוּ קוֹבְרִין כּוּ׳. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: וְדִילְמָא לְאִיקְּיוֹמֵי ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ. אֶלָּא ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם״, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאַחֲיֵיא? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, דִּכְתִיב ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, כָּךְ אֵין קוֹבְרִין רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל. וְלִיתְקוֹן אַרְבַּע קְבָרוֹת! שְׁנֵי קְבָרוֹת גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְהִשְׁתַּמֵּד וְחָזַר בּוֹ – הוֹאִיל וְנִדְחָה, יִדָּחֶה. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְנִשְׁתַּטָּה, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – הוֹאִיל וְנִדְחָה, יִדָּחֶה. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּאִיהוּ דְּחָה נַפְשֵׁיהּ בְּיָדַיִם, אֲבָל הַאי דְּמִמֵּילָא קָא דָחֵי – אֵימָא כְּיָשֵׁן דָּמֵי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּאֵין בְּיָדוֹ לַחְזוֹר, אֲבָל הָתָם דִּבְיָדוֹ לַחְזוֹר, אֵימָא לָא. צְרִיכָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הָיוּ בָּהּ קֳדָשִׁים, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי יָמוּתוּ? כֵּיוָן דְּאִיקְּטוּל הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה, וְלִיסְּקוּ לְגָבוֹהַּ! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְנִדְחוּ, יִדָּחוּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי סָבְרַתְּ מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה? מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה, דְּתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה: יָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ אֲבוֹתָיו מִדַּרְכֵי צִיבּוּר יִטַּמֵּא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעַמָּיו״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמָּיו. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי קָא מְדַמֵּית נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לְמֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ? מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ, כֵּיוָן דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָמָיֵית – לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה. נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ, כֵּיוָן דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ מָיֵית – הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה. תִּדַּע, דִּכְתִיב: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ [וְגוֹ׳] נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ״. מַאי ״עֲבָדֶיךָ״ וּמַאי ״חֲסִידֶיךָ״? לָאו ״חֲסִידֶיךָ״ – חֲסִידֶיךָ מַמָּשׁ, ״עֲבָדֶיךָ״ – הָנָךְ דִּמְחַיְּיבִי דִּינָא דְּמֵעִיקָּרָא, וְכֵיוָן דְּאִיקְּטוּל קָרֵי לְהוּ ״עֲבָדֶיךָ״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי קָא מְדַמֵּית

נבזה בעיניו נמאס - בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב וגו' וקחשיב נמי הא: על מטה של חבלים - דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש ה' ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ"ט עביד הכי למה ביזה את החיים: אל תספדוני בעיירות - רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קג.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם: מאי לאו לכבודו של מת - אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא: ומבית ליה למת - תרגומו של מלין: כי אמר רחמנא לא תלין - ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה: לשמע - כמו (שמואל א ט״ו:ד׳) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו: סימן יפה למת - כשנפרעין ממנו בעוה"ז לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך: ש"מ יקרא דשכבי הוא - דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה: ויחי ויקם על רגליו - אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו: נא פי שנים - אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים והוא לא החיה אלא בנה של שונמית: לא הלך - ואי משום ברכתא דאליהו הוא היכי מקויימת בהכי: וכשם שאין קוברים כו' - לפרושי טעמא דמתני' מהדר דלפיכך נתקנו שתי קברות שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים: וליתקין ארבע - דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם: גמרא גמירי לה - הלכה למשה מסיני: הואיל ונדחה - הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים כדתניא מע"ה פרט למומר בשחיטת חולין בפ"ק (דף ה:) שוטה נמי לאו בר כפרה היא דיקריב אותו לרצונו כתיב (ויקרא א): כישן דמי - ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו: אבל התם - דיש בידו לחזור: אימא לא - הוי דיחוי: היו בה קדשים - בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו: קדשי בדק הבית יפדו - כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ומדקתני ימותו ש"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא דמומר לע"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרי' בהכל שוחטין (חולין דף ה:): דהואיל ונדחו ידחו - דאי משום זבח רשעים הא כיון דאיקטול אית להו כפרה: יכול פירשו - אביו ואמו של כהן: מדרכי צבור - כגון מומר: יטמא - להם במותם ת"ל (ויקרא כ״א:א׳-ב׳) לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' בעושה מעשה עמיו יטמא לו ואם לאו אל יטמא אפי' לשארו אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו:

אכל חלב והפריש קרבן. כה"ג נראה ונדחה הוא והוי מצי לאשמעינן רבותא טפי דאפי' המיר דת והפריש קרבן דהוי דחוי ואע"ג דדחוי מעיקרא הוי דחוי כדשמעי' ליה לר' יוחנן בפ"ק דקידושין (דף ז. ושם) גבי בהמה של שני שותפין ורבותא הוא טפי מדחוי מעיקרא כדמוכח בפ' לולב הגזול (סוכה דף לג. ושם) דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דחוי והא דנקט הכא כה"ג אורחא דמילתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד גבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשחטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש: אימא כישן דמי - לאו לגמרי כישן דישן חזי אפי' בשעה שהוא ישן כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלא כלומר כישן דמי דאפי' דלא הוי חזי אין ראוי להיות דחוי משום דממילא מיתער והא נמי ממילא מישתפי: ואמאי כיון דמיקטיל הוה להו כפרה - והא דתנן בחלק (לקמן סנהדרין דף קיא:) אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב הני מילי דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק: הואיל ונדחו ידחו - רב יוסף ס"ל כרבי יוחנן דמפרש טעמא בחלק (לקמן סנהדרין דף קיב:) משום דזבח רשעים תועבה דאי כר"ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ע"כ אין תלוי משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר דתו או נשתטה לא יועיל בהם רעייה כמו בעיר הנדחת וידחו אפי' דמים: