בבא מציעאקג.
טוען את הדף…
שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שָׂכִיר הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ, מִשּׁוּם דְּבַעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו. אֲבָל הָכָא, שׂוֹכֵר מְהֵימַן בִּשְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּאוֹגַר לֵיהּ בֵּיתָא לְחַבְרֵיהּ לַעֲשַׂר שְׁנִין, וּכְתַב לֵיהּ שְׁטָרָא, וַאֲמַר לֵיהּ: נְקִיטַתְּ חֲמֵשׁ שְׁנִין – מְהֵימַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, אוֹזְפֵיהּ מְאָה זוּזֵי בִּשְׁטָרָא, וַאֲמַר לֵיהּ: פְּרַעְתִּיךָ פַּלְגָא – הָכִי נָמֵי דִּמְהֵימַן? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – שְׁטַר לְגוּבְיָינָא קָאֵי, אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּבא אַגַּבֵּיהּ, אִי נָמֵי מִיכְתַּב עֲלֵיהּ תְּבָרָא. אֲבָל הָכָא, אָמַר לֵיהּ: הַאי דִּכְתַיבִי לָךְ שְׁטָרָא – כִּי הֵיכִי דְּלָא תַּחְזֵק עֲלֵיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן: שׁוֹאֵל אָדָם בְּטוּבוֹ לְעוֹלָם. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל, וְהוּא (דִּקְנֵי) [דִּקְנוֹ] מִינֵּיהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: וּמַהְדַּר לֵיהּ קַתֵּיהּ. אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אוֹשְׁלַן מָרָא לְמִירְפַּק בֵּיהּ הַאי פַּרְדֵּיסָא״ – רָפֵיק בֵּיהּ הָהוּא פַּרְדֵּיסָא. ״פַּרְדֵּיסָא״ – רָפֵיק בֵּיהּ כֹּל פַּרְדֵּיסָא דְּבָעֵי. ״פַּרְדֵּיסֵי״ – רָפֵיק וְאָזֵיל כֹּל פַּרְדֵּיסֵי דְּאִית לֵיהּ, וּמַהְדַּר לֵיהּ קַתֵּיהּ. אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אוֹשְׁלַן הַאי גַּרְגּוּתָא״ וְנָפְלָה – לָא בָּנֵי לַהּ. ״גַּרְגּוּתָא״ וְנָפְלָה – בָּנֵי לַהּ. ״בֵּי גַרְגּוּתָא״ – כָּרֵי וְאָזֵיל כַּמָּה גַּרְגּוּתֵי בְּאַרְעֵיהּ עַד דְּמִתְרְמֵי לֵיהּ, וְצָרִיךְ לְמִיקְנֵי מִינֵּיהּ. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ וְנָפַל – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת. הָיָה קָטָן – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל, גָּדוֹל – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קָטָן. אֶחָד – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם, שְׁנַיִם – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אֶחָד. לֹא יִפְחוֹת מִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. גְּמָ׳ הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ: ״בַּיִת זֶה״, נְפַל אֲזַל לֵיהּ. אִי דַּאֲמַר לֵיהּ: ״בַּיִת סְתָם״, אֶחָד אַמַּאי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם, קָטָן אַמַּאי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דַּאֲמַר לֵיהּ ״בַּיִת שֶׁאֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ מִדַּת אׇרְכּוֹ כָּךְ וְכָךְ״. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר לֵיהּ: ״בֵּית כָּזֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ״. וְאַכַּתִּי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא: דְּקָאֵי אַגּוּדָּא דְנַהְרָא. מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״כָּזֶה״ – דְּקָאֵי אַגּוּדָּא דְנַהְרָא, קָא מַשְׁמַע לַן. הֲדַרַן עֲלָךְ הַשּׁוֹאֵל הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר – יִקְצוֹר, לַעֲקוֹר – יַעֲקוֹר, לַחְרוֹשׁ אַחֲרָיו – יַחְרוֹשׁ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּתְּבוּאָה, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן, כָּךְ חוֹלְקִיןשכיר בזמנו נשבע ונוטל - אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קיבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו: אבל - בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת: וכתב ליה - משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לפני ב"ד ואמר כבר דרת בה חמש שנים וזה אמר לא דרתי אלא שלש: מהימן - בעל הבית דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר דבר ספק הבא לפנינו: תברא - שובר: דלא תחזק בה - דלא תימא לקוחה היא בידי. ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם: שואל אדם בטובו לעולם - אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא"ל הן שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טובו אפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך: והוא דקני מיניה - דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה: ומהדר ליה קתיה - וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי ובטובו הוא והאי לאו טוב הוא: פרדיסא - סתמא: רפיק ביה - חד פרדיסא: כל דבעי - אפילו גדול כאנטוכיא: ואי א"ל פרדיסי - רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא דקאמר ליה דאפי' טובא נמי משמע: אושלן - השאילני: גרגותא - באר מים חיים להשקות שדות: לא בני לה - אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי לעולם זה מעכב עליו ואומר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר: בני לה - והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו: בי גרגותא - אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא השאילני מקום לחפור בו באר קאמר ליה: וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה - אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי: וצריך למיקני מיניה - מעיקרא ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא א"ל ומצי למהדר ביה: מתני' חייב להעמיד לו בית - בימי שכירותו: לא יעשנו קטן - השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית גדול ואי אפשי בבית קטן: גמ' ואי דאמר ליה בית זה - אני משכיר לך: אזדא ליה - הלך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית: וליטעמיך ל"ג: מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא - שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה: קמ"ל - דאכולה מילתא אתני: מתני' המקבל - או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך. כורים לשנה: לחרוש אחריו - אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:נקיטת חמש שנין - פר"ח לשון אחד וכן בקונטרס שאין כתוב בשטר לא תחילת השנים ולא סופן והשטר ביד השוכר ואומר משכיר לשוכר כבר דרת ה' שנים ופריך בשטר מלוה מי נאמן לומר פרעתי פלגא ומשני הכא א"ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזק פירוש עיקר השטר נכתב בשבילי שלא תאמר לקוח הוא בידי ואין השטר בידך אלא כדי שלא אכחש לך חשבון השנים כמה היו מכל מקום עיקר השטר בשבילי נכתב שע"י כן יש קול שבמשכנתא הוא אצלך אע"פ שהשטר בידך ולשון שני פר"ח וזה לשונו יש אומרים שכתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצרו של פלוני עשר שנים בק' דינרים י' דינרים בכל שנה ואחר ה' שנים טוען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות חמש שנין כו' ואסיקנא דהשוכר נאמן ובשבועה ומסתברא כי האי פירושא בתראה עכ"ל ולשון זה נראה עיקר חדא דבנאמנות השוכר האומר שפרע השכירות איירי נמי לעיל מיניה בסמוך ומשמע דבהכי נמי איירי ועוד דהשתא ניחא טפי מה שאמר במסקנא שלא נעשה השטר לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר דלפי זה השטר ישנו ביד המשכיר: שואל אדם בטובו - בערוך בערך. שואל מפרש בטובו בטובה שמחזיק השואל להמשאיל יכול השואל להשתמש לעולם בכליו של משאיל ואין נראה: פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה - וא"ת דאמר בריש המוכר את הבית (ב"ב דף סא ושם ד"ה ארעתא) ארעתא תרתי משמע ואין לומר דהתם נמי אי אמר ארעאי הוה משמע כולהו כמו פרדיסי דהא אמר התם בסוף פרק (דף סט:) דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותו לא וי"ל דהיינו דוקא גבי מכר דאין לנו לומר שמכר כל קרקעותיו אלא הפחות אבל בשאלה אינו מקפיד דמשאיל לכל צרכו ועוד י"ל דהתם יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר ואין נשאר בידו כדאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בסוף החדש לא דמי דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטו מיד בעלה אזלינן בתר חזקה קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתופס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה: מתני' המקבל. בתבן ובקש - אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש שקורין אישטובל"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין לבהמות לאכול וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן שהיו מלקטים בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו וכן אמרינן בפרק שואל (שבת דף קנ:) בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן במחובר היכי משכחת לה ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתתקש אלא משום שרגילות הוא לעשות אשפה מן התבן ולזבל השדה ולהכי קאמר דתיתבן כלומר שיהא הקש במקום הזבל העושין מן התבן והא דקאמר נמי בעינא תיבנא התם לפי שעוקר הכל ודש את הכל במוריגים ומתרכך נקרא הכל תבן [וע"ע תוספות שבת לו: ד"ה כירה]: