בבא מציעאטו.
טוען את הדף…
שֶׁנְּטָלוּהָ מַסִּיקִין, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. רָבָא לָא אָמַר כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּדִינָא מַשְׁמַע. וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא אָמַר כְּרָבָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּעֵינָא מַשְׁמַע. רַב אָשֵׁי אָמַר: לִצְדָדִין קָתָנֵי, כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְאָכַל אֶת הַפֵּירוֹת וּמָכַר אֶת הַשָּׂדֶה, בָּא לוֹקֵחַ לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. בֵּין לְרָבָא בֵּין לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִלְוָה עַל פֶּה הוּא, וּמִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין וַהֲדַר זַבֵּין. אִי הָכִי, פֵּירוֹת נָמֵי! כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא עָמַד בַּדִּין עַל הַפֵּירוֹת. וּמַאי פַּסְקָא? סְתָמָא דְמִילְּתָא כִּי תָּבַע אִינִישׁ – קַרְנָא תָּבַע בְּרֵישָׁא. וְסָבַר שְׁמוּאֵל לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא? וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חִינָּנָא בַּר שִׁילַת: אִמְּלֵיךְ, וּכְתוֹב ״שׁוּפְרָא שְׁבָחָא וּפֵירֵי״. בְּמַאי? אִי בְּבַעַל חוֹב – מִי אִית לֵיהּ פֵּירֵי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח, שֶׁבַח – אִין, אֲבָל פֵּירוֹת – לָא. אֶלָּא לָאו, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן! אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ, הָתָם הַלְוָאָה, הָכָא זְבִינֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הַלְוָאָה, וְהָכָא זְבִינֵי. גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. אָמַר רָבָא: תֵּדַע, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: ״אֲנָא אֵיקוּם וַאֲשַׁפֵּי וַאֲדַכֵּי וַאֲמָרֵיק זְבִינֵי אִילֵּין, אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן, וְאֵיקוּם קֳדָמָךְ, וּצְבִי זָבֹינָא דְּנַן וְקַבֵּיל עֲלוֹהִי״. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה מַתָּנָה דְּלָא כָּתֵיב לֵיהּ הָכִי, הָכִי נָמֵי דְּלָא טָרֵיף שְׁבָחָא?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְכִי יָפֶה כֹּחַ מַתָּנָה מִמֶּכֶר? אֲמַר לֵיהּ: אִין יָפֶה וְיָפֶה. אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל, וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי. דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְשֶׁבַח גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח מִבַּעַל הַקַּרְקַע, וְהַיְּצִיאָה מִבַּעַל חוֹב. וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה שִׁיעוּר שֶׁבַח מִבַּעַל חוֹב. וְהָא שְׁמוּאֵל בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ? אִי בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן – קַשְׁיָא רֵישָׁא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא. אִי בְּבַעַל חוֹב – קַשְׁיָא רֵישָׁא וְסֵיפָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח! אִיבָּעֵית אֵימָא בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע. אִי נָמֵי בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אִיבָּעֵית אֵימָא בְּבַעַל חוֹב. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשֶׁבַחשנטלוה מסיקין - אנסים עכו"ם נטלוה מן הגזלן ומחמתו ותנן בבבא קמא (דף קטז:) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר והרי היא יוצאה מתחת ידו דקתני בנטילת מסיקין הוא: בדינא משמע - הלכך בהוצאת נגזל קאמר וגובה את הקרן דקאמר כשחפר בו בורות: בעינא משמע - כמו שהיתה ולא שחפר בה בורות: ומכר את השדה - והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח בדינא ובעינא: בין לרבה בין לרבא - דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל הא מלוה על פה הוא ולא טרפא ממשעבדי: כשעמד בדין - קודם שמכר נכסיו וכיון דחייבוהו ב"ד אית ליה קלא והוה ליה כמלוה בשטר: מאי פסקא - בתמיה פסקא תנא למלתיה דהעומד בדין אינו עומד על הפירות: רב חיננא בר שילת - סופר היה: אמליך - כשאתה כותב שטר המלך במוכר אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו: כגון שיש לו קרקע - לגזלן זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא לא מחזי כרבית: אסור ללות סאה בסאה - שמא יוקרו חטין: בהלואה - שייך רבית טפי ממכר: שקנו מידו - על השבח דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות: תדע - דגובה ולא מצי לוקח למימר אנא אשבחי: שכך כותב לו מוכר ללוקח - באחריות שטר המכר: ואשפי - אשקיט ודומה לו על הר נשפה דמתרגם על טורא שליוא (ישעיהו י״ג:ב׳): ואדכי - אטהר מכל ערעור: אינון ועמליהון ושבחיהון - וכיון דעל מוכר הדר גבי שבחא בעל חוב מלוקח וחוזר הלוקח על המוכר: מתנה דלא כתיב ביה הכי - שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן: ה"נ - דאם נותן נכסיו במתנה לא גבי בעל חוב שבחא הואיל ולא הדר על הנותן: וכי יפה כח מתנה כו' - בתמיה: יפה ויפה - בדבר זה דכיון דלא הדר גבי ליה לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב דבשלמא גופה של קרקע א"ל אמאי (זבנתיה) מאין אגבה חובי אבל שבחא א"ל מאי אפסדתיך: מסייע ליה למר שמואל - דבעל חוב גובה את השבח: כשהוא גובה - כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר: במילי אחריני - בדבר אחר: בלוקח מגזלן - דנגזל ודאי טריף שבחא דאמר ליה ארעאי אשבח אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא וברשותא דלוקח אשבח: על הוצאה - שהוציא הלוקח בשבחה: נוטל - הלוקח: את השבח מבעל הקרקע - מה שעודף על היציאה דאמר ליה פרעתי את חובך: אין לו - ללוקח אלא מן היציאה שהוציא בה פורע לו שיעור שבח והשאר מפסיד: אי בלוקח מגזלן - האי בע"ח היינו נגזל: קשיא רישא - דקתני נוטל את השבח מבעל הקרקע: קשיא רישא וסיפא - דקתני בע"ח נותן את היציאה ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום:כשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות - תימה אם כן מאי מפני תיקון העולם הלא בדין לא גבי דמלוה על פה לא גבי ממשעבדי ויש לומר דאי לאו מפני תיקון העולם הוה אמינא הואיל ועמד בדין על הקרן יש קול גם לפירות: כגון שקנו מידו - וא"ת א"כ אמאי קאמר אמליך הלא סתם קנין לכתיבה עומד וי"ל ה"מ כגון שהקנה לו דבר שהוא בעין דכיון דיפה כחו לעשות קנין רוצה שיכתבו לו: בעל חוב גובה את השבח - נראה דגבי אפי' מן השבח שהשביחו יתומים אע"פ שאין להם על מי לחזור והוה ליה כמתנה דאמרינן לקמן דלא גבי שבחא מ"מ גובה מהן משום דכרעיה דאבוהון נינהו כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נב. ושם) דתנן אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ופריך בגמרא והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ומזון בנות נמי תנאי כתובה ככתובה דמי והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות אם כן מאי אריא דלא טרפי בנות משבח והלא מגוף הקרקע נמי לא טרפי דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא ודאי בשבח יתומים מיירי ודוקא כתובת אשה ומזונות דקילי לא גבו משבח אבל שאר בע"ח גבי ורש"י פירש התם מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ולפירושו אין ראיה דמצי מיירי בשבח לקוחות אך לא נהירא דלא שייך בהו תנאי כתובה והא דאמר בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ואין השבח שלך משמע דלא גבי משבח יתומים התם מיירי כשעשה אפותיקי ואומרים אנו השבחנו ותן לנו היציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכן מוקי התם במסקנא כשעשאה אפותיקי: תדע שכך כתב כו' - אין לפרש דהכי מוכח דבע"ח גובה את השבח דבשביל דבע"ח גובה את השבח כותב מוכר ללוקח שישלם לו את השבח דא"כ מאי פריך מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבח והלא אין תלוי גביית הבע"ח בכתיבת המוכר אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח אין לחוש אם יגבהו בעל חוב ממנו דאין הלוקח מפסיד כל כך וא"ת ומאי ראיה היא דלמא מיירי בלוקח מגזלן דנגזל ודאי אית ליה שבחא וי"ל דאי בלוקח מן הגזלן איירי הוה ליה למכתב נמי ופיריהון אלא מיירי בבעל חוב דלית ליה פירי אי נמי מדקאמר ועמליהון היינו הוצאה ושבחיהון היינו השבח היתר על היציאה ואי בנגזל הא נגזל גופיה יהיב ליה יציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות: