בבא מציעאלז:
טוען את הדף…
צוֹוֵחַ. מַאן דְּאָמַר הַלָּה צוֹוֵחַ, אֲבָל שְׁתִיקָה – כְּהוֹדָאָה. וּמַאן דְּאָמַר הַלָּה שׁוֹתֵק, שְׁתִיקָה דְּהָכָא לָאו כְּהוֹדָאָה הוּא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: הַאי דִּשְׁתִיקִי לְכֹל חַד וְחַד, דְּאָמֵינָא דִּלְמָא הַאי הוּא. אָמַר מָר: מַנִּיחַ גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. וְשָׁקְלִי לַהּ כּוּלְּהוּ וְאָזְלִי? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: כֹּל סְפֵק הִינּוּחַ לְכַתְּחִילָּה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – לֹא יַחֲזִיר. אָמַר רַב סָפְרָא: וְיַנִּיחַ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מִי אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ מוֹצִיאָתוֹ מִידֵי עֲבֵירָה עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכֹל חַד וְחַד? אַלְמָא מִסְּפֵיקָא מַפְּקִינַן מָמוֹנָא, וְלָא אָמְרִינַן ״אוֹקֵים מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ״. וּרְמִינְהִי: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבֵּן אוֹמְרִים: הָאֵם מֵתָה רִאשׁוֹנָה. וְיוֹרְשֵׁי הָאֵם אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחְלוֹקוּ. וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזוֹ שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן! אֲמַר לֵיהּ, הָתָם – שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה – בָּרִי וְשֶׁמָּא. וְהָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא אָמַר לִשְׁנַיִם: גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, דְּשֶׁמָּא וְשֶׁמָּא הוּא, וְקָתָנֵי: נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה. וּמִמַּאי דְּרַבִּי עֲקִיבָא הִיא? דְּקָתָנֵי עֲלַהּ דְּהַהִיא: מוֹדֶה רַבִּי טַרְפוֹן בְּאוֹמֵר לִשְׁנַיִם ״גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם כּוּ׳״, לְמַאן מוֹדֶה? לָאו לְרַבִּי עֲקִיבָא בַּר פְּלוּגְתֵּיהּ? וּמִמַּאי דְּשֶׁמָּא וְשֶׁמָּא הוּא? חֲדָא דְּלָא קָתָנֵי תּוֹבְעִין אוֹתוֹ. וְעוֹד, הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: זֶה אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ וְזֶה אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״. הָא אוֹקֵימְנָא לַהּ בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי אָמַר רָבָא כֹּל בִּשְׁתֵּי כְּרִיכוֹת הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק? וְהָאָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כְּשֶׁהִפְקִידוּ בְּעֶדְרוֹ שֶׁל רוֹעֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז כּוּ׳. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְועִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא: בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא. אֲבָל בְּהָא, דְּאִיכָּא פְּסֵידָא דְגָדוֹל אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי. וְאִי אִתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי. אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. צְרִיכָא.צווח - אמר לכל אחד איני מכירך: ושקלי ליה כולהו ואזלי - נמצא זה מוציא מידו כדי להפסיד הנגזל עולמית: והא"ר אבא בר זבדא ספק הינוח - מצא דבר שאין בו סימן בצד מקום שמשתמר קצת דלא שכיחי אינשי דאזלי ויש לספוקי שמא מדעת הונח שם לגניזה: לכתחלה לא יטלנו - המוצאו שכשיבא בעליו לא ימצאנו וסימן אין בו שיכריז לפיכך יניחנו זה ובעליו יבא ויטלנו וכל שכן לודאי הינוח כדתנן (לעיל בבא מציעא דף כה:) מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו: ואם נטל לא יחזיר - ואם בא אחר ואמר שלי הוא וסימן אינו נותן בו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא אלמא מידי דמספקא לן דמאן נינהו צריך להניחו ביד מי שהוא עד שיתברר הדבר: אמר רב ספרא ויניח - הא דקתני מסתלק לאו דלישקלו אינהו וליזלו ולא שיוציאנה מידו אלא תהא מונחת בידו עד שיתברר הדבר והאי מסתלק סילוק הדין הוא ויניח גזילה בפניהם בב"ד ויאמר בררו של מי הוא ויטול ומסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבא אליהו: לא זו הדרך - סיפא דגזל אחד מחמשה הוא ביבמות (דף קיח:): נפל הבית עליו ועל אמו - ואין ידוע איזה מת ראשון והיו לאמו נכסים מבית אביה: יורשי האם - משפחת בית אביה אומרים לקרובי הבן ממשפחת אביו הבאים לירש את הבן: ויורשי הבן אומרים האם מתה ראשונה - וירשה בנה ואחריה מת הבן ואנו יורשין אותו: הבן מת ראשון - ולא ירש את אמו להוריש אתכם נכסים אלא הבן מת ראשון ואחר כך מתה אמו ואנו יורשים אותה (נכסיה): אלו ואלו - ב"ש וב"ה שנחלקו בנפילות אחרות בפרק מי שמת שב"ש אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כאן מודים שיחלוקו: אמר ר"ע מודה אני בזה - אע"פ שאני משל ב"ש ואומר בשאר הנפילות יחלוקו בזו אני מודה לב"ה שהנכסים בחזקתן ופליגי אמוראי בחזקת מי והתם מפרש טעמא: שמא ושמא - שניהם מכח שמא באים הלכך נכסים בחזקתן: הכא ברי ושמא - כל אחד ואחד אומר אותי גזל היינו טענת ודאי וזה אומר איני יודע וברי עדיף משמא: עלה דההיא - דגזל אחד מחמשה: חדא דלא קתני - מתני' תובעין אותו דלא קתני אותי גזל: ה"ג ועוד הא תני ר' חייא זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע. ולא גרסינן יחלוקו והכי פירושו ועוד הא תני רבי חייא להך מתניתא דגזלתי את אחד מכם בתוספתא דיליה ותני לה הכי אמר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזהו זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע נותן לזה מנה כו' כדקתני במתני' אלמא בשמא ושמא עסקינן: הכל מודים בשנים שהפקידו כו' - גבי פלוגתא דר"ט ור"ע איתמר במסכת בכורות (דף יח:) שנים שהפקידו זה טלה אחד וזה שנים זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי והתם שתי כריכות נינהו ואפילו הפקידו זה בפני זה דבר הנראה הוא מי מביא אחד ומי מביא שנים דבשלמא גבי כריכות מעות הואיל דאלו ואלו צרורין הוא שוכח מי הפקיד אצלו צרור גדול ומי צרור קטן הואיל והפקידו אצלו יחד אבל גבי טלאים מילתא מוכחת טפי: פסידא דגדול - של כלי גדול ששברוהו וכשיבא אליהו ויאמר של מי הוא נמצא מפסיד בשבירתו: בהא קאמר ר' יוסי - משום פסידא דגדול:מודה אני בזה - אע"ג דקאמר מודה אני לאו משום דליהוי מתלמידי ב"ש דבפ"ק דיבמות (דף טו.) בצרת הבת סבר כב"ה דקאמר תמיה אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב"ה אלא אגב דשנה לעיל אלו ואלו מודים תנא הכא מודה אני: וממאי דר"ע היא - וא"ת ואלא כמאן דאי כר"ט כ"ש דלר"ע נותן לזה מנה ולזה מנה וי"ל דהכי פי' ממאי דר"ע היא ומדינא דלמא לצאת ידי שמים ומשני מדקאמר מודה ר"ט למאן מודה לאו לר"ע דאמר מדינא משלם לכל אחד ואחד ואמר ר"ט מדינא מניח ביניהם ומסתלק אבל לצאת ידי שמים מודינא דמשלם לכל אחד ואחד וקאמר הא אוקימנא בבא לצאת ידי שמים ומודה דקאמר ר"ט ה"פ כי היכי דאמרת בשמא ושמא משלם לכל אחד ואחד לצאת ידי שמים הכי מודינא לך הכא: ומי אמר רבא כל בשתי כריכות ה"ל למידק והא אמר רבא כו' - וא"ת והא מתני' איירי לצאת ידי שמים וי"ל מדנקט במתני' דאתי נמי כר"ע אביו של אחד מכם משמע משום דהוי שמא ושמא אינו חייב אלא לצאת ידי שמים דוקא כדמשמע לשון הודה הא הפקידו הן עצמן דמסתמא תבעי ליה והוה ליה ברי ושמא חייב אפי' מדינא אע"ג דלא עבד איסורא כיון דה"ל למידק דאי לאו הכי אמאי נקט אביו דאי לאורויי דאפי' בשמא ושמא חייב לצאת ידי שמים זה אין נראה שום חידוש לר"ע ועוד דר"ע נמי אית לי' בהגוזל קמא (ב"ק דף קג: ושם) בלקח מחמשה בני אדם שמשלם לכל אחד ואחד ואע"ג דלא עבד איסורא ומדינא משלם דלצאת ידי שמים אפילו ר"ט מודה שמשלם לכל אחד ואחד אע"ג דלא עבד איסורא דהא מתני' אוקמינן נמי כר"ט וקתני אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה נותן לכל אחד ולהכי פריך והאמר רבא הכל מודים כו' דאפי' לר"ע מניח ביניהם אע"ג דה"ל למידק כמו שאפרש משום דלא עביד איסורא וה"ה דבלא רבא ה"מ למיפרך מר"ע דאמר גבי מקח אע"ג דלא עבד איסורא משלם לכל אחד ואחד והתם אמר רבא דאפי' לר"ע מניח רועה ביניהם ומסתלק אלא דניחא ליה למיפרך דרבא אדרבא: והאמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה - פרש"י זה טלה אחד וזה שני טלאים שמניח ביניהם ומסתלק והתם כשני כריכות נינהו אפי' הפקידו זה בפני זה דדבר הנראה מי הביא אחד ומי הביא שנים אבל במעות לא היה לו להבחין בין צרור גדול לצרור קטן וקשה דמתני' מסתמא מיירי אפילו זה הפקיד מאתים בב' כיסין וזה מנה בכיס אחד ותו דלמא מיירי רבא בב' שהפקידו שני טלאים זה כחוש וזה שמן דהוי כמעות דלא הוה ליה למידק אי נמי בשנים שהפקידו שני טלאים ומת אחד מהם וכל אחד אומר שהמת של חבירו דכי האי גוונא מיירי מתניתין דהתם בפרק שני דבכורות (דף יז: ושם) אלא יש לומר דאפי' הפקידו טלאים זה בפני זה הוה ליה למידק דלא שייך למימר אתון לא קפדיתון משום דלא יוכלו לתקן דאפי' הפקידו זה שלא בפני זה יראה חבירו הטלאים כשהולכים במרעה ושואל של מי הם אבל במעות שהיה יכול להפקיד שלא בפני חבירו יכול הנפקד לומר אתון לא קפדיתון כל שכן דלא הוה לי למידק: שלא מדעתו - לאו דוקא שלא מדעתו אלא כלומר שלא בראייתו של רועה דהשתא לא הוה ליה למידק: