בבא מציעא פ:

פרק ו׳ · השוכר את האומנין

Bava Metzia 80b · Chapter 6: HaSokher et HaUmmanin

שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרִים – חַיָּיב. הָא שְׁלֹשֶׁת קַבִּין – פָּטוּר! תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי: בִּמְחִיקָתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: קַב לְכַתָּף, אַדְרִיב לַעֲרֵיבָה. כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִים לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה. אָמַר מָר: קַב לְכַתָּף. אִם אִיתָא דְּלָא מָצֵי בֵּיהּ בַּר דַּעַת הוּא, לִשְׁדְּיֵהּ! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁחֲבָטוֹ לְאַלְתַּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא חֲבָטוֹ לְאַלְתַּר, לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַגְרָא יַתִּירָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הוּא סָבוּר חוּלְשָׁא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ. כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִין לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סְתָם סְפִינוֹת בַּת תְּלָתִין כּוֹרִין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. מַתְנִי׳ כׇּל הָאוּמָּנִין – שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמוֹר לִי, וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לְפָנַי – שׁוֹמֵר חִנָּם. הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: רַשַּׁאי אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וְאָגַיר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִי הָכִי, שׂוֹכֵר נָמֵי בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וּמוֹגַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אֶלָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. שׂוֹכֵר נָמֵי! מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּתָפֵישׂ לֵיהּ אַאַגְרֵיהּ, דְּלָא בָּעֵי לְמֵיעַל וּלְמִיפַּק אַזּוּזֵי – הָוֵי עֲלֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְמַחְלֵיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. תְּנַן הָתָם: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שַׁלַּח״, וְשִׁלְּחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב, וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחְזִירָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ. אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ – פָּטוּר. מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם.

שש עשרה - תוספת סאה להשוותן למשאוי החטין: חייב - בשביל הנפח: הא שלשת קבין פטור - כדרבא: במחיקתא - אני שמעתי שעורין שהתליעו וכן בפירוש תשובת הגאונים אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו והרי יש כאן נפח של לתך ושלשת קבין וקתני פטור ולאביי נפח כמשאוי דהא לאו התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב להו אביי משום ניפחא ונראה לי שמשא החמור לתך ומדידתן טפופות ט"ו סאין ולא מחוקות ומוקי לה אביי בט"ז מחוקות שהמחק פחות ג' קבין ואין כאן אלא תוספת נפח שלש קבין של לתך טפופות. טפופות לא מחוק ולא גדוש: מחוקות - ריש"ש: קב לכתף - קב הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהן חמש סאין דתנן תוספת החמור שלשה קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט"ז סאין אלמא תוספת אחד משלשים במשא הוא ואשמועינן דאם הוסיף עליו קב חייב לקמן פריך והרי הוא בן דעת אי לא מצי ביה לשדייה אארעא: אדריב לעריבה - לתך הוי תוספת למשאוי ספינה קטנה: כור - הוי תוספת לספינה בינונית: בשחבטו לאלתר - לא הספיק לפרק המשא מעל כתפו עד שרבץ תחת משאו: ה"ג - א"ר פפא ש"מ סתם ספינה וכו' למאי נ"מ למקח וממכר: בת תלתין כורין - צריכה שתהא [גדולה ותהא] בכך הולכת על פני המים דהא תוספת אחד מל' הוא ומדקתני כור לספינה ש"מ ספינה בת שלשים: מתני' כל האומנין - קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם: שומרי שכר - להתחייב בגניבה ואבידה וטעמא מפרש בגמרא: וכולן שאמרו טול את שלך - שכבר גמרתי' ומשתוציאנו הבא מעות שאיני מעכבו לתופסו על שכרי הרי הוא מעתה ש"ח: הלוהו - מעות על המשכון: שומר שכר - שכר מצוה: הלוהו מעות שומר חנם - דלית ליה לר' יהודה שכר מצוה לענין דינא: הלוהו פירות שומר שכר - דדרך פירות להרקיב: מותר אדם להשכיר - לאחרים: משכונו של עני - שבידו: להיות פוסק עליו - שכר: והולך - תמיד ופוחת מן החוב בגמרא מפרש אאיזה משכון קאמר: גמ' שוכר - בהמה: כיצד משלם - דשומר חנם ושומר שכר ושואל כתיבי שוכר לא כתיב ומהו דין חיובו לענין גניבה ואבידה פטור או חייב: ר' מאיר אומר כשומר חנם - דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה: רבי יהודה אומר כשומר שכר - הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו. ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש: דקא יהיב ליה טפי פורתא - שאי אפשר לצמצם שכר קבלנות לשכר דמי פעולה שלא יטול יותר: מי לא עסקינן דקא משוי ליה - אוזיל משאר משכירי בהמה מי לא אמר רבי מאיר נמי דהוי שומר חנם: משוי - לישנא דמוזיל ומשכיר בשוה כמו (סוכה דף לד:) אשוי זביני (לעיל בבא מציעא ד' נב.) ושוי לכרסיך: ואיבעית אימא - אי נמי דמי אומן לשוכר קא מיתוקמא מתני' כרבי מאיר כדמחליף וכו' ומהדר לאוקמא כר' מאיר משום דסתם משנה ר"מ: תנן התם - לקמן בפרק השואל (בבא מציעא ד' צח:) אמר לו השואל שלח אותה לי ביד עבדך או שלוחך: ושלחה ומתה - כדרכה בדרך קודם שתיכנס לביתו: חייב - באונסים שמשעה שמסרה לשלוחו במצות השואל נתחייב השואל באונסיה ואם לא אמר לו שלח אלא המשאיל שלחה לו כשאמר לו זה השאילני פרתך אמר לו הן ועמד ושלחה ומתה בדרך פטור: וכן בשעה שמחזירה - אם מסרה השואל ליד השליח להשיבה לבעלה ולא אמר המשאיל שלחה לי ביד פלוני ומתה חייב דלא קמה ברשותיה דמשאיל: לא שנו - שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל: אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה - שא"ל השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים: אבל לאחר ימי שאילתה פטור - ואפילו בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה: וכולן שאמרו וכו' - טעמא דגלי דעתיה שאינו חפץ להיות עוד שומר עליה:

תרגמה אביי במחיקתא - מה שהקשה בקונטרס לפי תשובת הגאונים נראה דלאו פירכא היא דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצה ה"נ דאם יוסיף יהא חייב: סתם ספינה בת תלתין כורין - משמע דתוספת אחד משלשים ואם כן מדתנא סאה לגמל משמע דמשא גמל כור וק' לריב"ם דבפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנה:) אמר רב ירמיה מדפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלה כורא ואטענה כורא משמע דשאר גמלים אין טוענים כל כך אלא ההוא שהיה משונה וי"ל כדפ"ה התם דאטענה כורא למזונות אותו הדרך לבד שאר המשאוי וכן נראה דאין סברא שיוכל להאכיל לגמל אפילו ע"י אביסה כדי משאו בפעם אחת: נימא תנן סתמא דלא כר' מאיר - מדמי ליה אומן לשוכר דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אע"פ שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר טורחו ה"נ שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה ממנה בשכר שנותן: דקא יהיב ליה [טפי] פורתא הוי עליה שומר שכר - והוה מצי לאקשויי מי לא עסקינן דלא יהיב טפי פורתא אלא בלאו הכי פריך ליה שפיר: דקא תפיס ליה אאגריה הוי שומר שכר - וא"ת הא דתנן במתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ודחיק לאשכוחי טעמא בגמ' דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר וי"ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו שנתן ליהוי שומר שכר וי"ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם: