בבא מציעא לב:

פרק ב׳ · אלו מציאות

Bava Metzia 32b · Chapter 2: Ellu Metziot

מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמַד צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא. וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קָאָמַר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי. אֲבָל מְסַיְּימִי קְרָאֵי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, מִשּׁוּם מַאי? לָאו מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דָּרְשִׁינַן? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס. וְהָכִי קָאָמַר: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בַּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וּטְעִינָה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס? מִי לָא עָסְקִינַן דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי בָּטֵיל מִשּׁוּקֵיהּ, אִי נָמֵי אָתוּ גַּנָּבֵי וְשָׁקְלִי כֹּל מָה דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ? תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר [עַל] מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. לָאו מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר זָקוּק לוֹ? מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא? דִּלְמָא ״בְּתַחַת מַשָּׂאוֹ״ פְּלִיגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״. תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה לִפְרוֹק, פְּרוֹק פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר עִמּוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, וּמָה לִי כִּי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ? לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מִי סָבְרַתְּ פָּטוּר פָּטוּר לִגְמָרֵי? וְדִלְמָא פָּטוּר בְּחִנָּם, וְחַיָּיב בְּשָׂכָר. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: כִּי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּחִנָּם, וְכִי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּשָׂכָר, וּלְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא. (סִימַן בֶּהֱמַת, בֶּהֱמַת, אוֹהֵב, שׂוֹנֵא, רַבְצָן). לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: בֶּהֱמַת גּוֹי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל? הָתָם מִשּׁוּם אֵיבָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אִם הָיְתָה טְעוּנָה יֵין נֶסֶךְ – אֵין זָקוּק לָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי אֵין זָקוּק לָהּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – אַמַּאי אֵין זָקוּק לָהּ? הָכִי קָאָמַר: וּלְהַטְעִינָהּ יֵין נֶסֶךְ אֵין זָקוּק לָהּ. תָּא שְׁמַע: בֶּהֱמַת גּוֹי וּמַשּׂאוֹי יִשְׂרָאֵל, ״וְחָדַלְתָּ״. וְאִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי ״וְחָדַלְתָּ״? ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ מִבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, הָתָם בִּטְעִינָה. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וּמַשּׂאוֹי גּוֹי ״עָזֹב תַּעֲזֹב״. וְאִי בִּטְעִינָה, אַמַּאי ״עָזֹב תַּעֲזֹב״? מִשּׁוּם צַעֲרָא דְּיִשְׂרָאֵל. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי! רֵישָׁא בְּחַמָּר גּוֹי סֵיפָא בְּחַמָּר יִשְׂרָאֵל. מַאי פָּסְקַתְּ? סְתָמָא דְּמִלְּתָא אִינִישׁ בָּתַר חֲמָרֵיהּ אָזֵיל. וְהָא ״וְחָדַלְתָּ״ וְ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ בִּפְרִיקָה הוּא דִּכְתִיבִי! אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. תָּא שְׁמַע: אוֹהֵב לִפְרוֹק וְשׂוֹנֵא לִטְעוֹן – מִצְוָה בְּשׂוֹנֵא, כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, הָא עֲדִיף לֵיהּ? אֲפִילּוּ הָכִי, כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ עָדִיף. תָּא שְׁמַע: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ – שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וְלֹא שׂוֹנֵא אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וּמָה לִי שׂוֹנֵא אוּמּוֹת הָעוֹלָם? מִי סָבְרַתְּ אַשּׂוֹנֵא דִקְרָא קָאֵי? אַשּׂוֹנֵא דְמַתְנִיתִין קָאֵי. תָּא שְׁמַע:

מדברי שניהם - מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא: ואפילו ר"ש לא קאמר - דאצטריך למכתב פריקה: אלא משום דלא מסיימי קראי - לטעינה: לאו משום צער בעלי חיים - והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש: מי לא עסקינן - וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה: תדע - דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא: מכלל דת"ק - דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש: זקוק לו - ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים: לא דרשינן משאו - למשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע: ותדע - דהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: עביד גביה - משום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר: לימא מסייע ליה - לרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא: מטפל בה - לפרוק משאה: אי אמרת לאו דאורייתא - וטעמא משום איבה הוא. מש"ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו: ה"ק ולהטעינה - ולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה: התם בטעינה - לקמיה פריך הא בפריקה כתיב: משום צערא דישראל - שצריך להשהות שם: בחמר עובד כוכבים - ואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון: מאי פסקת - וכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל: שונא שאמרו - קס"ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר: אשונא דמתניתין קאי - אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא:

מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא - וא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך: מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה - וא"ת מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי"ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ"ש מפריקה א"כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת: מכלל דת"ק סבר דזקוק לו - המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא"ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (בבא מציעא דף לג.) דטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה וי"ל דדריש ק"ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ"ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק"ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק"ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי"ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן: ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בה - וא"ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי"ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל: ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה - אבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה: אמאי וחדלת - וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי: ואי בטעינה אמאי עזוב - וליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי: לכוף יצרו - וא"ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא: מה לי שונא עובד כוכבים - ה"מ לשנויי ישראל בחנם ולעובד כוכבים בשכר: