בבא מציעאסא.
טוען את הדף…
אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶשֶׁךְ כֶּסֶף, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְרִבִּית כֶּסֶף. אֵין לִי אֶלָּא בְּלֹוֶה, בְּמַלְוֶה מִנַּיִן? נֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּלֹּוֶה וְנֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּמַּלְוֶה. מָה נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּלֹּוֶה – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית, אַף נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּמַּלְוֶה – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״. רָבִינָא אָמַר: לָא נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל וְלָא רִבִּית בְּכֶסֶף צְרִיכִי קְרָא, דְּאִי כְּתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְאׇכְלְךָ בְּמַרְבִּית״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״, קְרִי בֵּיהּ הָכִי: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית״, ״וּבְנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״. וְהָא תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קְרָא, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּזֵירָה שָׁוָה. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר קְרָא, גְּזֵירָה שָׁוָה לָא צְרִיךְ. אֶלָּא גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? לְ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״, דְּלָא כְּתִב בְּמַלְוֶה. אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, לָאו בְּגָזֵל, לָאו בְּאוֹנָאָה? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית – מִשּׁוּם דְּחִידּוּשׁ הוּא, דַּאֲפִילּוּ בְּלֹוֶה אָסְרָה רַחֲמָנָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ, אֲבָל אוֹנָאָה – אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, מִשּׁוּם דְּלָא יָדַע דְּמָחֵיל. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא. תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי. הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מִדַּעַת, תֹּאמַר בְּרִבִּית דְּמִדַּעְתֵּיהּ. לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר בְּכָךְ. אֶלָּא לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. דְּמַאי פָּרְכַתְּ: מָה לְרִבִּית שֶׁכֵּן חִידּוּשׁ? אוֹנָאָה תּוֹכִיחַ! מָה לְאוֹנָאָה שֶׁכֵּן לָא יָדַע וּמָחֵיל? רִבִּית תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן גּוֹזְלוֹ. אַף אֲנִי אָבִיא גָּזֵל! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, לָאו בְּגָזֵל לְמָה לִי? לְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר. כּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן״! לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. וְלוֹקְמַהּ בְּרִבִּית וְאוֹנָאָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ,אין לי - שעובר על שני לאוין בין בכסף ובין באוכל אלא לוה: רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא - למיגמר במלוה מן הלוה דבגופו כתיבי כדמפרש ואזיל: כדקאמרת - נשך קאי אכסף ומרבית אאוכל: והא תנא נאמר נאמר קאמר - ומגזרה שוה נפקא ליה והיכי פליג אמורא אתנא ואמר דמגופיה יליף: הכי קאמר תנא אילו לא נאמר קרא - בדרך הנשמע לשניהם אע"פ כן הייתי לומדו בגזירה שוה והשתא גזירה שוה לא צריך להכי: למה לי לאו ברבית לאו בגזל כו' - ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו: דאפילו בלוה אסר רחמנא - וגזר עליו שלא יתננו ואיכא למימר חידוש הוא שחידשה תורה בזו ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת דהא אזהרת לוה לאו משום דמחסר הוא: מה להנך דלא מדעתיה - אונאה לא ידעי ביה גזל על כרחיה שקל: תאמר ברבית דמדעתו - נותן לו: שכן אין דרך מקח וממכר - תאמר באונאה שהיא דרך מקח וממכר ויש בני אדם שצריכין לחפץ וקונין ביותר משוויו: לא לכתוב בגזל ותיתי מהנך - דכי פרכת מה לרבית שכן חדוש. תאמר בגזל אונאה תוכיח מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל. תאמר בגזל דידע ואיכא למימר דמייאש ומחיל רבית תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שמחסרו ממון אף אני אביא גזל: לכובש שכר שכיר - דלא מטא לידיה ולא מחסר ליה:אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך - פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא (. שומא שומא) בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה: קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית - וה"נ בפ"ק דע"ז (דף כ. ושם ד"ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד"ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש: גזירה שוה לא צריך - וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה: אמרי הכי נמי - וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן (חולין קמא.) ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי: אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל (בבא מציעא דף נו:) דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול: לעבור עליו בשני לאוין - וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא"ת לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא:) אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל (בבא מציעא דף נט.) עם שאתך בתורה [ובמצות] וי"ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא: