בבא מציעאפג:
טוען את הדף…
פּוֹעֵל בִּכְנִיסָתוֹ מִשֶּׁלּוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״. וְלִיחְזֵי הֵיכִי נְהִיגִי – בְּעִיר חֲדָשָׁה. וְנִיחְזֵי מֵהֵיכָא קָא אָתוּ – בְּנָקוֹטָאֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאָמַר לְהוּ – דְּאָגְרִיתוּ לִי כְּפוֹעֵל דְּאוֹרָיְיתָא. דָּרֵשׁ רַבִּי זֵירָא וְאָמְרִי לַהּ, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״. ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה. ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר. ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״. ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים, ״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לְגֵיהִנָּם, ״וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״ – אֵין לָךְ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. ״יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ״ – יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן, ״וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״ – בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּח לְהָהוּא פַּרְהַגְוָנָא דְּקָא תָפֵיס גַּנָּבֵי, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי יָכְלַתְּ לְהוּ, לָאו כְּחֵיוָתָא מְתִילִי, דִּכְתִיב: ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לֵיהּ: ״יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה״. דִּלְמָא שָׁקְלַתְּ צַדִּיקֵי וְשָׁבְקַתְּ רַשִּׁיעֵי? אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֶעֱבֵיד? הַרְמָנָא דְמַלְכָּא הוּא. אֲמַר: תָּא אַגְמְרָךְ הֵיכִי תַּעֲבֵיד. עוּל בְּאַרְבַּע שָׁעֵי לְחָנוּתָא, כִּי חָזֵית אִינִישׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא נָקֵיט כָּסָא בִּידֵיהּ וְקָא מְנַמְנֵם, שְׁאוֹל עִילָּוֵיהּ. אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא וְנָיֵים – אקַדּוֹמֵי קַדֵּים לְגִרְסֵיהּ. אִי פּוֹעֵל הוּא – קָדֵים קָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ, וְאִי עֲבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא – רַדּוֹדֵי רַדֵּיד. וְאִי לָא – גַּנָּבָא הוּא וְתִפְסֵיהּ. אִישְׁתְּמַע מִילְּתָא בֵּי מַלְכָּא, אֲמַרוּ: קַרְיָינָא דְאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא. אַתְיוּהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָפֵיס גַּנָּבֵי וְאָזֵיל. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה חוֹמֶץ בֶּן יַיִן! עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה? שְׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. שְׁלַח לֵיהּ: יָבֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו. יוֹמָא חַד פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ ״חוֹמֶץ בֶּן יַיִן״. אָמַר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי – שְׁמַע מִינַּהּ רַשִּׁיעָא הוּא. אֲמַר לְהוּ: תִּפְסוּהּ. תַּפְסוּהּ. לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ, אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְפָרוֹקֵיהּ וְלָא מָצֵי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״. זַקְפוּהּ. קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָכֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו אָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמָה סְפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם. וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא מְיַיתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. אַשְׁקְיוּהּ סַמָּא דְשִׁינְתָּא וְעַיְּילוּהּ לְבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וּקְרַעוּ לִכְרֵיסֵיהּ. הֲווֹ מַפְּקִי מִינֵּיהּ דִּיקּוּלֵי דִּיקּוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא בְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרְחִי. כֹּל תַּרְבָּא נָמֵי לָא (סריח) [מַסְרַח]! כֹּל תַּרְבָּא (לָא סְרִיחַ), [כִּי אִית בֵּהּ] שֻׁרְיָקֵי סֻמָּקֵי מַסְרַח. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּאִכָּא שֻׁרְיָקֵי סֻמָּקֵי – לָא מַסְרַח. קָרֵי אַנַּפְשֵׁהּ: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מְטָאבכניסתו - לעיר: משלו - צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו: וביציאתו - למלאכתו בבוקר: משל בעל הבית - אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה: יאספון - החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש וגו' וסמיך ליה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד שתחשך: וליחזי היכי נהיגי - בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא: בנקוטאי - שנתלקטו במקומות הרבה ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשכין וליכא למיסמך אלא אדאורייתא: אלו רשעים שבו - שמניחין להן יכולת להלך ברשעם ואין נפרעין מהם: תזרח השמש - לעולם הבא: ואל מעונותם ירבצון - הצדיקים: עדי ערב - עד יום מותו: פרהגונא - ממונה של מלך: תפיס גנבי - בודק אחריהן ותופסן: היכי יכלת להו - להבין תחבולותם: לאו כחיותא מתילי - וכי לא כחיות נמשלו שמתחבאות ביום במסתריהם: דלמא - הני דשקלת צדיקי נינהו: הרמנא דמלכא הוא - מצות המלך היא: בארבע שעי - שהיא שעת סעודה והכל נכנסין בחנויות וסועדין: אקדומי אקדים לגירסיה - השכים בעוד לילה ולכך הוא מנמנם: ואי פועל הוא - שכיר יום: ואי עבידתיה בליליא - אומן שמלאכתו בלילה: רדודי רדיד - תרגום (שמות לט) וירקעו את פחי. ורדידו מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים זה דק מזה ואין קולו נשמע בלילה ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה אין לך לתופסו על כך דלמא רדודי רדיד: גנבא הוא - ולכך הוא ישן שניעור בלילה לארוב עוברי דרכים או לחפור בתים: קריינא דאיגרתא - משל הוא: פרוונקא - שליח: חומץ בן יין - רשע בן צדיק: יבא בעל הכרם - הקב"ה כי כרם ה' צבאות בית ישראל: ויכלה - ויטול את קוציו של כרם: קרי עליה - על הכובס: זקפוהו - תלאוהו: קם - רבי אלעזר: תותי זקיפא - תחת העץ: על נערה מאורסה - שהיא בסקילה וכל הנסקלין נתלין: ודאית שלכם - מקום שיש טעם בדבר כגון הנך דניימי בחנותא: דיקולי דתרבא - סלים מלאים שומן לפי שבעל בשר היה מאוד: בשמשא - לנסות אם יסריח וירום תולעים: כל תרבא לא מסרח - אא"כ יש בשר עמו: שורייקי סומקי - גוונים אדומים והן מין הבשר:פועל בכניסתו משלו - פי' בכניסתו לביתו מן המלאכה משלו בשעה שהיא שלו דהיינו אחר יציאת הכוכבים לפי שחזרה לבית אינו לצורך בעל הבית ולכך אין לו להתבטל בשביל החזרה שאינה ממלאכת בעה"ב וביציאתו למלאכה משל בעה"ב דזמן המלאכה הוא מהנץ עד צאת הכוכבים ולא מעמוד השחר כדמשמע בפרק אמר להם הממונה (יומא דף כח: ושם) דתנן האיר כל המזרח ויצאו כל העם לשכור פועלים משמע שלא היו נכנסים למלאכה עד הנץ וכן משמע בריש פסחים (דף ב: ושם ד"ה ר"א) דקאמר התם דאסור לעשות מלאכה מהנץ בערבי פסחים ואמאי טפי מהנץ אלא לפי שהוא זמן התחלת פועלים לעשות מלאכה ואע"ג דבעזרא כתיב גבי בנין בית המקדש שהיו עושין מעלות השחר התם משום כבוד בהמ"ק הוו מקדמי טפי אבל שאר פועלין לא היו יוצאין למלאכה אלא מהנץ ואילך שההליכה היא לצורך בעל הבית ואע"פ שמזכיר כניסה שהיא בסוף היום קודם יציאה שהיא בבקר כן דרך הגמרא כההוא דאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב ובעושין פסין (עירובין דף כא.) אבל מטפס ועולה מטפס ויורד ואע"ג דשעת הכנסת פועלים דריש פרק שום היתומים (ערכין דף כא: ושם ד"ה בשעת) היינו שעת הכנסת פועלים למלאכה כדמוכח התם וכן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מח:) מכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים התם לשון הכנסה והוצאה הוי אבל הכא נקט כניסה ויציאה דהיינו כניסה לביתו ויציאה מביתו ופי' זה משמע בב"ר ואפילו לשון הכנסה מפרש התם כניסה לביתו והכי איתא התם פרשת ויצא ויבא יעקב מן השדה בערב תנינן תמן השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב כו' אמר ר' מנא במקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא הוצאה משל בעה"ב והכנסה משל פועלים הוצאה משל בעה"ב מנין דכתיב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו הכנסה משל פועל מנין דכתיב (שם) ולעבודתו עדי ערב וכן פירש בקונטרס אלא שפירש בכניסתו משלו מוותר משלו שאינו הולך עד אחר צאת הכוכבים ומה שהזכיר ויתור אין נראה לר"י שאינו מוותר כלום ור"ח פירש בכניסתו למלאכתו נותן משלו לבעה"ב וממהר לצאת קודם הנץ שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביציאתו ממלאכתו משל בעה"ב שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאת הכוכבים וזהו משל בעה"ב שהרי דינו היה עד צאת הכוכבים כמו שמביא מן הפסוק וקמ"ל ריש לקיש ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק שמביא לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב ופי' שכן משמע בב"ר ואדרב' שם משמע כפי' קמא ועוד קשה לפירושו דמאי פריך וליחזי היכי נהיגי הא ריש לקיש לא אתא למימר שצריך לעשות כן אלא אתא לאשמועינן למה שינו פועלים מנהגם מפועל דאורייתא: