בבא מציעא מט:

פרק ד׳ · הזהב

Bava Metzia 49b · Chapter 4: HaZahav

אֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהְווֹ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חֲשַׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא וְאִיגְּנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״הָא בֵּיתָא קַמָּךְ״ לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ [לֵיהּ] רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״. וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר. אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. ״בְּיָדוֹ״?! בְּיַד מוֹכֵר הוּא. אֶלָּא – מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ, אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַחַמְרָא. לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַי, לָא בָּעֵינָא חַמְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. מַתְנִי׳ הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. אָמְרוּ לוֹ יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא. לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן, אִידֵּי וְאִידֵּי אוֹנָאָה הָוֵי. לְרַב דְּאָמַר: בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן, שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא. שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא, מְחִילָה הָוְיָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא. תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ! לָא, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִים. מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. תְּנַן, הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי שִׁיתַּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה? וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁלִישׁ מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. לָא: דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם – כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מָה שֶׁאוֹנֵיתַנִי. מָכַר לוֹ

אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא - רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע: אימתי - יש חזרה בדבר: בזמן שהכסף ביד המוכר - דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל: מפני שכספו בידו - משמע שהלוקח קיבל כבר כספו: פשיטא - הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו: מושכרת ביד מוכר - והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר' שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן (לעיל בבא מציעא דף מז:) ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו': א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא: פרזק - שם השר: רופילא - משנה למלך: כדרך שתקנו משיכה - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח: כך תיקנו משיכה - לחזור בהן הלקוחות: מתני' האונאה ארבעה כסף - מעות כסף שהם שש בדינר: מעשרים וארבעה כסף לסלע - אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ"ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף: עד מתי מותר להחזיר - מי שנתאנה והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו: עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו - ואם שהא יותר מחל על אונאתו: ושמחו תגרי לוד - שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר: גמ' שתות מקח שנינו - דוקא קתני מתני' שתות למקח שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה אבל אם פחות או יותר היא אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים ואין אחד יכול לחזור אלא מחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה היא ואין מחזיר לו כלום ואם יותר על שתות שניהם חוזרין אפילו רצה להחזיר לו האונאה הרשות ביד שניהם לחזור הכי מוקמינן לה לקמן (בבא מציעא דף נ:): ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו - מתני' דקתני שתות למקח לאו אשויו של מקח דוקא קאי אלא כל התנאי קרוי מקח בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו: שוי שיתא בחמשא - ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעה ונתאנה לוקח: כולי עלמא - בין לרב בין לשמואל אונאה הוא דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח: כי פליגי שוי חמשא בשיתא - ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא אי נמי שוי שבעה בשיתא ונתאנה מוכר בזוז לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית ופחות משתות היא ולגבי מעות הוי שתות: אידי ואידי - בין שוי שבעה בשיתא בין שוי חמשא בשיתא: משני צדדין - באחד משני צדדין: מאי לאו דזבין שוי עשרים בעשרים וארבע - ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח ארבעה הוי חומש של עשרים וקרי ליה אונאה ולא קרי ליה ביטול מקח: לא דזבין שוי עשרים וארבע בעשרים - דהוה ליה שתות למקח: ופרכינן ומי נתאנה מוכר בתמיה: לא שנו - דבכדי שיראה ותו לא אלא לוקח: אלא דזבין כו' - דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח: אבל אם נתאנה מוכר לעולם מוכר חוזר - ולקמן מפ' טעמא: תניא כוותיה דשמואל - דבין שתות מקח בין שתות מעות: מי שהוטל עליו - מי שהאונאה עליו מי שנתאנה:

כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו' - והא דאמר בפרק הפרה (ב"ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר' אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י"ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע"ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי: בכדי שיראה לתגר או לקרובו - וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר: שתות מעות נמי שנינו - אפילו למאן דאמר שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח שהאונאה והטעות תלויה במקח אבל מעות אין אונאה וטעות תלויה בהם שאין צריכין שומא: שוי חמשא בשיתא בטול מקח הוי - וא"ת מנא לן הא דלמא הא הוי נמי שתות מקח דהוי שתות מלבר ויש לומר דמסתמא אית לן למיזל בתר שתות שוה המקח שהאונאה והטעות תלויה בו ועוד דכשנתאנה מוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשא היינו שתות מלגיו: תנן הורה רבי טרפון בלוד - תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא: ש"מ שתות מעות נמי שנינו - וא"ת אם כן מאי שתות למקח דקתני מתניתין וי"ל דמפרש היינו אונאה שתות שנהיה במקח ותימה דלשתוק משתות למקח: בכדי שיראה לתגר או לקרובו - וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר: תנן הורה רבי טרפון בלוד - תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא: