בבא מציעאמב:
טוען את הדף…
כׇּל הַמַּפְקִיד, עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד. נֵימָא לַהּ לְאִימֵּיהּ: זִילִי שַׁלִּימִי, אָמְרָה: לָא אֲמַר לִי דְּלָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ דְּאֶקְבְּרִינְהוּ. נֵימָא לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַהּ? אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן, דְּכִי אָמֵינָא לַהּ דְּדִידִי נִינְהוּ – טְפֵי מִזְדַּהֲרָא בְּהוּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִשְׁתְּבַע אִיהוּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ, וּמִשְׁתַּבְעָא אִימֵּיהּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטְלִיתָא וְאִיגְּנוּב – וּפָטוּר. הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפָּא דְיַתְמֵי דִּזְבַן לְהוּ תּוֹרָא לְיַתְמֵי וּמַסְרֵיהּ לְבַקָּרָא. לָא הֲווֹ לֵיהּ כַּכֵּי וְשִׁינֵּי לְמֵיכַל, וּמִית. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? נֵימָא לֵיהּ לְאַפּוֹטְרוֹפָּא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא לְבַקָּרָא מְסַרְתֵּיהּ. נֵימָא לֵיהּ לְבַקָּרָא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא בַּהֲדֵי תּוֹרֵי אוֹקֵימְתֵּיהּ, אוּכְלָא שְׁדַאי לֵיהּ, לָא הֲוָה יָדַעְינָא דְּלָא אֲכַל. מִכְּדֵי בַּקָּרָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּיַתְמֵי הוּא! אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי אִי אִיכָּא פְּסֵידָא דְיַתְמֵי. הָכִי נָמֵי, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא דְיַתְמֵי, דְּאַשְׁכְּחוּהּ לְמָרֵיהּ דְּתוֹרָא וּשְׁקוּל יַתְמֵי זוּזֵי מִינֵּיהּ. אֶלָּא מַאן קָא טָעֵין? מָרֵיהּ דְּתוֹרָא קָטָעֵין. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעַן! מַאי מוֹדְעִינַן לֵיהּ? מִידָּע יָדַע דְּמִקָּח טָעוּת הָוֵי. בְּסַפְסֵירָא דְּזָבֵן מֵהָכָא וּמְזַבֵּין לְהָכָא, הִלְכָּךְ מִישְׁתְּבַע אִיהוּ דְּלָא הֲוָה יָדַע, וּמְשַׁלֵּם בַּקָּרָא דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כְּשׁוּתָא גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, הֲוָה לֵיהּ לְדִידֵיהּ נָמֵי כַּרְיָא דִכְשׁוּתָא. אֲמַר לֵיהּ לְסַרְסְיֵהּ: מֵהַאי רְמֵי. אֲזַל רְמָא מֵאִידַּךְ. אָמַר רַב עַמְרָם: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא אָמְרִי לֵיהּ מֵהַאי רְמִי. נֵימָא לֵיהּ לְסַרְסְיֵהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: לָא אֲמַר לִי מֵהַאי רְמִי וּמֵהַאי לָא תִּרְמֵי. וְאִי דִּשְׁהָא שִׁיעוּר לְאֵיתוֹיֵי לֵיהּ וְלָא אַיְיתִי לֵיהּ – גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ! בִּדְלָא שְׁהָא. סוֹף סוֹף, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא? וְהָא קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ! אָמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: דַּהֲוָה שִׁיכְרָא חַלָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּכִיסֵי,כל המפקיד כו' - על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד: נימא לה לאימיה - שתשלם בשביל שלא קברתו: לבקרא מסרתיה - היה לו להודיעני שאינו אוכל: איבעי ליה לעיוני - אם אוכל אם לאו: אי איכא פסידא ליתמי כו' - תירוצא הוא: דאשכחיה למריה דתורא - המוכר: ושקול דמייהו - דאמרי ליה מקח טעות הוא: אלא מאן טעין - מי תובע כלום דקאמר (רבא) היכי נידיינו: מריה דתורא טעין - ושואל שמתה בהמתו אצלך ותובע את האפוטרופוס: ספסירא - קונה ומוכר בהמות בשוק ביום שקנה מוכר: משתבע ספסירא - דלא הוה ידע: ומשלם בקרא דמי בשר בזול - ותמיה אני מנין לרמי בר חמא דין זה מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא ונראה לי דמתניתין (לעיל בבא מציעא דף לה:) דהשוכר הפרה לחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דקאמר ר' יוסי יחזיר פרה לבעלים ואוקימנא הלכה כר' יוסי אלמא אע"פ שאין הבעלים בעלי דברים של שואל והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין אפי' הכי הואיל ויש לו דין על השואל לגבות יעמדו הבעלים הראשונים במקומן וגובין מן השואל ה"נ הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה שהוא שומר שכר שלהם יעמדו בעלים במקום היתומים וגובין ומיהו אי הוה מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו אבל עכשיו שהוא מגבה לבעלים וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו' הטיל פשרה ביניהם ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים דהיכא דאמרינן בגמרא משלם בזול כל זוזא שהוא שש מעה כסף חשבינן בארבעה דנקי בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:): כשותא - הומלו"ן שמטילין לתוך השכר: כריא - כרי: אמר ליה - בעל הבית: לסרסיה - לאשר על ביתו העושה שכר שלו: מהא רמי - הראהו הכרי שלו וא"ל מזה תטיל לשכר: מאידך - של פקדון: ואי דשהא שיעור כו' - גמ' פריך אם היה כרי שלו קרוב ושל פקדון רחוק ושהא השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא אייתי: גלי דעתיה - דבעל הבית דניחא ליה שהרי ידע שמשל פקדון הוי ולא מיחה בידו: והא קמשתרשי ליה - והלא הוא נשכר הכשות של פקדון שהטילו בשכר ושלו עומד וישלם משלו: חלא - החמיץ: בכיסי - שהיתה כישות גרועה וקוצים מעורבין בה דלא השביח השכר כרצונו וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו:כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד - אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעה"ב תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעא אמיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימי' דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה: נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר [אנא] לבקרא מסרתיה - משמע דאם לא היתה זאת הטענה הוי פושע וחייב וקשה דבפ' ד' וה' (ב"ק דף לט. ושם ד"ה דאי) אמרינן מעליית מאן מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי אלמא פטורים מן הפשיעה וממתני' דהנזקין (גיטין דף נב.) דקתני מינהו ב"ד לא ישבע מינהו אבי יתומים ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים אין להוכיח דחייב בפשיעה די"ל דהשבועה לא הויא שלא פשע אלא שלא עכב כלום משלהם משום דמורי היתירא דטרח קמייהו וי"ל דודאי אפוטרופוס חייב בפשיעה כדמשמע הכא ולא ממנע כיון שהחזיקוהו בנאמן אבל התם שלא מנוהו לצורך היתומים אלא לתקנת העולם שלא יזוקו משורם התם דוקא חיישינן דלמא ממנעי והכי איתא בירושלמי פרק הנזקין דקאמר אתיא דר' יוחנן כרבנן בתמיה פירוש כרבנן דאמרי מנוהו ב"ד לא ישבע אפילו סבר כאבא שאול בעי ההוא בר נש מיתן בגין דמתקרי מהימן פי' רוצה ליתן אם יפשע ולא ימנע כיון שנקרא נאמן אבל הכא שלא הועמד אלא לתקנת העולם חיישינן דלמא ממנע אתיא דרבי יוסי בר חנינא כאבא שאול בתמיה אפילו סבר כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פירוש כשיודע שפשע רוצה לשלם אבל אם נאבד אינו חפץ לשבע שלא פשע דא"כ חושדין אותו: הכא בספסירא דזבן מהכא וזבן להכא - ומספקא ליה בהא דינא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים אלמא משכיר במקום שוכר קאי ואית ליה דינא בהדי שואל והכא נמי ספסירא במקום יתמי קאי ואית ליה דינא בהדי בקרא כאילו הוי שומר שלו או דלמא לא דמי דהתם ודאי קאי משכיר במקום שוכר דשוכר שייך בגוף הפרה שהרי שכרה אבל גבי יתמי כיון דמקח טעות הוא אין להם בגוף השור מאומה איך יעמוד הספסירא במקומם ומיהו אי לאו דטעין בקרא אנא בהדי תוראי אוקימתיה הוה פשיטא ליה דמיחייב בקרא אע"ג דמקח טעות הוא ולית ליה דינא בהדי ספסירא כיון דפשע חייב דספסירא תובע ליתמי שורו שמת בפשיעה והם שומרים חנם עליו והיתומים יחזרו על הבקרא שיפטרם מן הספסירא כי פושע הוא: דמי בשר בזול - פרש"י הטיל פשרה ביניהם ורבינו תם פירש דדין גמור הוא דאם היה מודיעו היה הספסירא שוחטו מיד ומוכרו בזול ולא היה יכול להשהותו עד יום השוק שהיה מת קודם: מי אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי - ואם תאמר דבפ' התקבל (גיטין דף סה: ושם ד"ה הא) תני חדא ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב כאן בשלו כאן בשל חבירו וקמפרש דשלו הוי קפידא ואע"ג דלא אמר ליה מהא לא תערב ויש לומר דבשני מינין הוי קפידא אע"ג דלא א"ל מהאי לא תערב וגבי הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא (מעילה כא.) דשליח מעל אע"ג דמין אחד הוא התם מיירי שלא היו במקום אחד והכא מיירי שהיו בבית אחד ולא היה לו לידע שאמר דוקא מהאי רמי: בכיסי - פרש"י שהיה הכשות מלא קוצים ולא השביח בשכר כ"א מעט וא"ת פשיטא שלא יתן יותר אלא כמו ששוה להטיל בשכר וי"ל דאע"פ שהיו שוים יותר למאכל בהמה לא ישלם אלא מה ששוה לשכר דראוין הם לבהמה כדאמר בהמוציא [יין] (שבת דף עז:) דגמלא זוטרא גנובתיה משום דאכלה כיסי כי היכי דלא לישתרבו בה ור"ח פירש כיסי הוא שם כשות שצריך ריכוך ובלא ריכוך אין שוה להטיל בשכר ולכך לא היה שכר טוב וקמ"ל שלא ישלם אלא כמו ששוה השכר אע"פ שהיו שוים הרבה יותר שבדבר מועט היה נעשה הריכוך: