בבא מציעא צד:

פרק ח׳ · השואל את הפרה

Bava Metzia 94b · Chapter 8: HaShoel et HaParah

אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים, אוֹ שְׂכָרָן, וָמֵתָה – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״. גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּקָתָנֵי ״עִמָּהּ״ – עִמָּהּ מַמָּשׁ. עִמָּהּ מַמָּשׁ, מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ פָּרָה בִּמְשִׁיכָה, וּבְעָלִים בַּאֲמִירָה? אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּקַיְימָא פָּרָה בַּחֲצֵרוֹ דְּשׁוֹאֵל, דְּלָא מְחַסְּרָא מְשִׁיכָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַתְּ גּוּפָךְ לֹא תִּשָּׁאֵל עַד שְׁעַת מְשִׁיכַת פָּרָתְךָ״. תְּנַן הָתָם, אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה – בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שְׁלִישִׁית – בְּשׁוֹאֵל. בִּשְׁלָמָא שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל – מְפוֹרָשׁ: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״. אֶלָּא רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר – אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה. אַדְּרַבָּה: רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב! אֲפִילּוּ הָכִי, קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה. תִּדַּע, דְּהָא שׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. וְהַשּׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ? וְהָא בָּעֲיָא מְזוֹנֵי! דְּקַיְימָא בַּאֲגַם. וְהָא בָּעֲיָא נְטִירָה! בְּנָטַר מָתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּימָא ״כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״, אֶלָּא אֵימָא ״רוֹב הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּשְׁאֵילַת כֵּלִים. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. בִּשְׁלָמָא גְּנֵיבָה, דִּכְתִיב: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו״, אֶלָּא אֲבֵידָה מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: ״אִם גָּנֵב יִגָּנֵב״ – אֵין לִי אֶלָּא גְּנֵיבָה, אֲבֵידָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב״, מִכׇּל מָקוֹם. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה גְּנֵיבָה שֶׁקְּרוֹבָה לְאוֹנֶס – מְשַׁלֵּם, אֲבֵידָה שֶׁקְּרוֹבָה לִפְשִׁיעָה – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! וְאִידַּךְ, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. בִּשְׁלָמָא שְׁבוּרָה וּמֵתָה, דִּכְתִיב: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת״. אֶלָּא שְׁבוּיָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לַן? וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה וּמֵתָה – שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּסָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא. תֹּאמַר בִּשְׁבוּיָה – שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּלָא סָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא! אֶלָּא: נֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹאֵל, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. מָה לְהַלָּן שְׁבוּיָה עִמּוֹ, אַף כָּאן שְׁבוּיָה עִמּוֹ. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן לִפְטוּר, תֹּאמַר בַּשּׁוֹאֵל שֶׁכֵּן לְחִיּוּב! אֶלָּא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״אוֹ״ לְרַבּוֹת שְׁבוּיָה. הַאי ״אוֹ״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְחַלֵּק. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עֵד דְּמִיתַּבְרָא וּמֵתָה לָא מְחַיֵּיב, קָא מַשְׁמַע לַן. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן. אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו בְּלֹא אִמּוֹ, אִמּוֹ בְּלֹא אָבִיו, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״. אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמַע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ –

אבל שאל את הפרה וכו' - אשמעינן אע"פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא: גמ' ובעלים באמירה - משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה: נשבעין - שכן הוא שלא פשעו בה ושלח שלחו בה יד: פרשה ראשונה - שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כ״ב:ו׳) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים: בטוען טענת גנב - טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב"ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן: אפילו הכי - חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל: תדע - דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה: דהא שואל כל הנאה שלו - שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל: דקיימא באגם - כלומר יש שואל שכל הנאה שלו כגון שהיה אגם סמוך לו: רוב הנאה - שאינו נותן שכר: ואיבעית אימא בשאילת כלים - כל הנאה שלו דלא בעי מזוני ונשמרין בביתו חנם: הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא באלו מציאות (לעיל בבא מציעא דף לא:): ואידך - מאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם: שכן אונסא דסליק אדעתא הוא - ועל מנת כן שייליה מדלא אתני על מנת שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי: מה לשומר שכר - אם השוה בו שבויה לשבורה ומתה: שכן לפטור - השוה אותה להן וההיא ניחא ליה כיון דשבורה ומתה פטורה כל שכן דבשבויה שפיר פטר ליה: תאמר - להשוותו להן בשואל לחיוב והא איכא למיפרך מה לשבורה ומתה דאונסא דסליק אדעתא הוא: הניחא - הא דלא מיבעי לך או לחלק לר' יונתן דלא בעי לחלק ואומר דנשבר ומת הוי משמע או האי או האי מצי למדרשיה לרבות שבויה: אביו קלל אמו קלל - בתחילתו סמך קללה לאביו בסופו סמך קללה לאמו:

פרה במשיכה ובעלים באמירה - הק' ריב"ם דאמר לקמן בפירקין (בבא מציעא דף צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים וי"ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים כדאמרינן בס"פ האומנין (לעיל בבא מציעא דף פא.) לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים: תנן התם ארבעה שומרים - משום דאייתי במתניתין קרא דואם בעליו עמו וגו' נטר למימר מנא ה"מ עד הכא: שומר חנם נשבע על הכל - לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור: דקיימא באגם - לא בעי למימר היכא דזן אותה שאין כל הנאה שלו שיהא פטור דלעולם חייב באונסין אלא ה"ק אפי' שואל שכל הנאה שלו כגון דקיימא באגם אינו משלם אלא קרן: אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כו' - אע"ג דלדידיה דרשינן בכל מקום לבד מהיכא דלא מיסתבר כדפי' בפ"ב (לעיל בבא מציעא דף לא: ד"ה דברה) ה"נ לא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם: אלא אביו ואמו - דסתמא משמע שניהם כאחד. והא דכתיב (דברים כב) יחדו בשעטנז איצטריך לשתי תכיפות ויחדו דלא תחרוש (שם) איצטריך דאי לאו יחדו ה"א אפילו אין קשורים במחרישה אלא שמנהיגם בבת אחת או אפילו בזה אחר זה ורבי יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף מדאיצטריך התם למיכתב יחדו דהא איצטריך כדפי' אלא מסברא קאמר דהוי משמע הכי: