בבא מציעאעח:
טוען את הדף…
נִקְרָא גַּזְלָן. הֵי רַבִּי מֵאִיר? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר דְּצַבָּע, דִּתְנַן: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. מִמַּאי: דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּקַנְיֵאּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה? אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּמִגְבַּת פּוּרִים, דְּתַנְיָא: מִגְבַּת פּוּרִים – לְפוּרִים. מִגְבַּת הָעִיר – לְאוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר. אֲבָל לוֹקְחִין אֶת הָעֲגָלִים וְשׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִים אוֹתָן, וְהַמּוֹתָר יִפּוֹל לְכִיס שֶׁל צְדָקָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִגְבַּת פּוּרִים לְפוּרִים, וְאֵין הֶעָנִי רַשַּׁאי לִיקַּח מֵהֶן רְצוּעָה לְסַנְדָּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מֵיקֵל. דִּלְמָא הָתָם נָמֵי, דְּאַדַּעְתָּא דְפוּרִים הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, אַדַּעְתָּא דְּמִידֵּי אַחֲרִינָא לָא יָהֵיב לֵיהּ. אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לִיקַּח לוֹ חָלוּק – לֹא יִקַּח בּוֹ טַלִּית, טַלִּית – לֹא יִקַּח בּוֹ חָלוּק, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאָתוּ לְמִחְשְׁדֵיהּ, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, אֲמַר פְּלָנְיָא: זָבֵנְינָא לֵיהּ לְבוּשָׁא לִפְלוֹנִי עַנְיָא, וְלָא זְבַן לֵיהּ. אִי נָמֵי, זָבֵנְינָא לֵיהּ גְּלִימָא וְלָא זְבַן לֵיהּ. אִם כֵּן, לִיתְנֵי: ״מִפְּנֵי הַחֲשָׁד״, מַאי: ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת״ – שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם דשַׁנִּי הוּא, וְכׇל הַמַּעֲבִיר עַל דַּעַת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נִקְרָא גַּזְלָן. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה, מַאי ״וְהִבְרִיקָה״? הָכָא תַּרְגִּימוּ ״נְהוֹרִיתָא״. רָבָא אָמַר: אַבְזְקָת. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אַבְזְקָת בְּמֵילָתָא דְּמַלְכָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמַאי? בְּטַלֵּי כְסַף, אוֹ בְּטַלֵּי דְהַב? אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּטַלֵּי כְסַף אֲמַר, וְקַטְלוּהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּטַלֵּי דְהַב אֲמַר, וְשַׁבְקוּהּ. אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת. אֲבָל אַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין אַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת בֵּין אַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אִם בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָה נִיטְּלָה – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. וְאִם לָאו בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. מֵיתִיבִי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטְּתָה, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. בִּשְׁלָמָא לְרַב לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת, כָּאן בְּאַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! וְכִי תֵּימָא לִשְׁמוּאֵל נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁבְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה, כָּאן שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, וְאִם לָאו – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. מִכְּלָל דִּלְתַנָּא קַמָּא לָא שָׁאנֵי לֵיהּ! אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לָאו מִי אִיכָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּקָאֵי כְּווֹתִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אִיבָּעֵית אֵימָא כּוּלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ נִשְׁתַּטֵּית, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה, אֲבָל נִיטְּלָה בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.נקרא גזלן - וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה וסיפא רבנן: נותן לו דמי צמרו - בדמים שצמר לבן נמכר בשוק דקנייה בגזלו לשלם כשעת הגזילה: היציאה - דמי עצים וסממנין ולא שכר שלם: בשינוי - ששינהו מכמות שהיה ואיכא למאן דאמר שינוי קונה בהגוזל קמא (ב"ק ק:) אבל גבי החמור לא נשתנה החמור: מגבת פורים לפורים - מעות שגובין הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים: לפורים - כולה יתנוה לעניים דפורים: ואין מדקדקין - לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה: אבל לוקחין את העגלים - לרוב בכל המעות: והמותר - שלא יספיקו לאכול בפורים ימכור ויפול לכיס של צדקה: אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה - וכיון דלאו אדעתא דהכי יהיב נמצא מעות בחזקת בעלים חוץ מן היוצאין בסעודת פורים: דאתו למיחשדיה - לבעל הבית בנודר ואינו מקיים ששמעו עליו שאמר ליקח טלית לפלוני עני ולא קנה לו: נהוריתא - מוליי"א בלע"ז היוצאת בשחור העין: אבזקא - התולעים התליעו רגליה: אבזקא במילתא דמלכא - ראיתי עש שאוכל שיראים של אוצר המלך: בטלי כסף - כלי פשתן: בטלי זהב - כלי צמר צבועין אדום: וקטלוה - שאין עש אוכל כלי פשתן: אבל אנגריא שאינה חוזרת - הוה ליה כמתה או נשברה: אם בדרך הליכתה ניטלה - שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך: הבריקה או שנשתטית - עדיין היא ראויה למשאו: אומר לו הרי שלך לפניך - שכן דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר הלכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור אחר ולך אחריו עד שיפגע בחמור אחר: בשלמא לרב לא קשיא - רומיא דמתניתין אהדדי דמצי לשנויי כאן בחוזרת וכו':מגבת פורים לפורים - וא"ת דאמרינן בערכין (ד' ו:) מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה ואפילו באו לידי גבאי ואפילו אמר מנורה זו לבד"ה מותר לשנותה למצוה אחרת וי"ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ומגבת העיר לאותה העיר נמי דפורים דוקא: רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים - ת"ק לא איירי אלא בגבאי דלא ישנה ור' אליעזר איירי בעני שנתנו לו מעות לצורך סעודת פורים שאינו רשאי העני לשנות: במילתא דמלכא - אית דגרס במולתא פירוש היינו פרדס כמו (שבת ד' נב.) מולאות של בית רבי בטלי זהב או בטלי כסף כלומר פרדות אדומות או לבנות ואין נראה לר"י דבלשון ארמי לא קרי להו אלא כודנייתא: באנגריא חוזרת - דיכול לעשות מלאכתו כשתחזור אע"פ שתתאחר במלאכתו שבשביל איחור אין חייב להעמיד לו חמור אחר כמו הבריקה או נשתטתה שמתאחרת נמי במלאכתה ולא חיישינן: אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך - פירש בקונטרס שמוליכה בדרך שגם הוא רוצה לילך אומר לו משכיר הרי שלך לפניך ושכור בהמה אחרת עד שם ותימה דלמה ישכור בהמה אחרת ואם השוכר אין צריך החמור בהליכה אלא בחזרה הוי א"ש אבל אם כן בגופה ה"ל לפלוגי בין צריך חמור לאלתר לאין צריך אלא בחזרה ונראה כפי' ר"ח דמפרש אם בדרך הליכה שהאנגריא אין מחפשין בבתים אלא כשפוגעים בדרך והיינו דרך הליכתה אומר לו משכיר הרי שלך לפניך דמצי א"ל מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גורם ואם שלא בדרך הליכתה ניטלת דהיינו שמחפשין גם בבתים שאז לא מזלו של שוכר גורם חייב להעמיד לו חמור אחר לעשות מלאכתו לאלתר דאפילו חוזרת האנגריא את החמור לכאן בעוד שתועיל חזרתה לשוכר אין לו לשוכר להתעכב ממלאכתו ולא דמי להבריקה או נשתטתה: מכלל דתנא קמא לא שני ליה - ות"ק עדיף דהוי רבים לגבי יחיד: