בבא מציעא ד.

פרק א׳ · שנים אוחזין

Bava Metzia 4a · Chapter 1: Shenayim Ochazin

תֹּאמַר בְּעֵדִים, שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אָתֵי מִגִּלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד. מָה לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן שְׁבוּעָה גּוֹרֶרֶת שְׁבוּעָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים – דְּמָמוֹן קָא מְחַיְּיבִי! פִּיו יוֹכִיחַ. מָה לְפִיו שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה – עֵד אֶחָד יוֹכִיחַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּמְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה. מָה לְעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן עַל מַה שֶּׁמֵּעִיד הוּא נִשְׁבָּע, תֹּאמַר בְּעֵדִים – שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע! פִּיו יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵן בָּאִין, וְנִשְׁבָּע. אַף אֲנִי אָבִיא עֵדִים, שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵם בָּאִין – וְנִשְׁבָּע. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן. תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁכֵּן הוּחְזַק כַּפְרָן. וּבְעֵדִים מִי הוּחְזַק כַּפְרָן! וְהָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵינָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה! הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא תּוֹרַת הֲזָמָה לָא פָּרֵיךְ. אֶלָּא דְּקָאָמַר וְתַנָּא תּוּנָא מִי דָּמֵי? הָתָם לְמַלְוֶה אִית לֵיהּ סָהֲדֵי, לְלֹוֶה לֵית לֵיהּ סָהֲדֵי דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, דְּאִי הֲווֹ לֵיהּ סָהֲדֵי לְלֹוֶה דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי – לָא בָּעֵי רַבִּי חִיָּיא לְאִשְׁתְּבוֹעֵי, הָכָא כִּי הֵיכִי דַּאֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי – אֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִשְׁתַּבְעִי! אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר ״וְתַנָּא תּוּנָא״ – אַאִידַּךְ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיתְּמַר, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים זוּז, וְהֵילָךְ״ – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא – ״הֵילָךְ״ נָמֵי כְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטְּעָנָה דָּמֵי. וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּתָפֵיס – אֲנַן סָהֲדֵי דְּמַאי דְּתָפֵיס הֵילָךְ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר ״הֵילָךְ פָּטוּר״. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ ״הֵילָךְ״, הָנֵי זוּזִי דְּקָא מוֹדֵי בְּגַוַּיְיהוּ – כְּמַאן דְּנָקֵיט לְהוּ מַלְוֶה דָּמֵי. בְּאִינָךְ חֲמִשִּׁים הָא לָא מוֹדֵי, הִלְכָּךְ לֵיכָּא הוֹדָאַת מִקְצָת הַטְּעָנָה. וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אָמַר לְךָ רַב שֵׁשֶׁת: מַתְנִיתִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. וְאִידַּךְ? אִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. וּמִיהוּ, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ חַיָּיב – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ פָּטוּר – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה דְּלֵיתָא דִּכְווֹתַהּ בִּדְאוֹרָיְיתָא? מֵיתִיבִי:

תאמר - בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו אלא על מה שלא העידו ועל כפירתו הוא נשבע ולא אהעדאתן ומנין לך להחמיר כל כך: מגלגול שבועה דעד אחד - אם נתחייב לו שבועה ע"י עד אחד כדאמרינן והיתה עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זאת ונשבע על שניהן דגלגול שבועה דאורייתא היא דילפינן לה בקדושין (דף כז:) מואמרה האשה אמן אמן הרי שעל מה שלא העיד העד הוא משביעו: שכן שבועה גוררת שבועה - עד לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד והשבועה גוררת שבועה תאמר בעדים הללו שהחמשים שהעידוהו הם מחייבין אותו לשלם ואין כאן שבועה לגרור על ידה שבועה על השאר: פיו יוכיח - מודה מקצת הטענה שעל מה שכופר ופיו לא הודה הוא נשבע: טענה וכפירה - זה טוען וזה כופר הן באין לדין: לא הוחזק כפרן - על מה שכפר אינו מוחזק כפרן שמא לא כיחש שהעד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו כפרן: תאמר בעדים - שמאחר שכפר הכל והם העידו על החמשים הוחזק כפרן ולא נאמר נאמינהו על השבועה: הכופר במלוה - בין על כולה בין על מקצת ובאו עדים והעידוהו עד שלא נשבע: כשר לעדות - ולא אמרינן גזלן הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד דכיון דמלוה להוצאה נתנה דלמא צריך להוציאה וסבר עד דהוה לי [זוזי] ופרענא ליה ואי מודינא ליה השתא יתבעני מיד אבל הכופר בפקדון אפילו על מקצת ובאו עדים והעידוהו פסול לעדות דמאי הוה ליה גבי פקדון לאשתמוטי נפשיה ושמא תאמר אבד ממנו ואשתמיט ליה עד דמשכח ליה לקמן בפירקין (בבא מציעא דף ה:) מוקמינן בדאתו סהדי ואמרי ההיא שעתא בידיה נקיט ליה: בתורת הזמה - לשלם קנס דכאשר זמם דעד אחד שהוזם פטור ופיו גבי הודאה כל שכן דלא שייכא הזמה כלל: תאמר בעדים - אם הוזמו בחמשים שהעידו משלמין ממון: תורת הזמה לא פריך - אינה חשובה לו פירכא דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו בעדות שני עדים אם הוה לן למימר בעדים משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייבהו שבועה דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו ואי משום דאין משלם קנס אין בזו יפוי כח להאמין עדותו: אלא דקאמר ותנא תונא - אלא אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא כך יש לך להשיב דקאמר ותנא תונא והביא ראיה לדבריו ממשנתינו מי דמי: התם - בדרבי חייא: למלוה אית ליה סהדי - דמסיק ביה חמשים: ללוה לית ליה סהדי - באינך חמשים שאינו חייב לו עליה: אי הוה ליה כו' - כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע בכה"ג לא הוה אמר ר' חייא דצריך לישבע על השאר: מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי - דחציה שלו: אנן סהדי להאי - דחציה שלו ולמה הצריכוהו חכמים שבועה ש"מ טעמא לאו משום מודה מקצת הטענה הוא כר' חייא ואינה שבועה דאורייתא אלא תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך כו': והילך - לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם: חייב - לישבע על השאר ולא אמרינן הני דקמודי ליה בגוייהו הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת הוא וחייב: ותנא תונא כו' - קס"ד דלר' חייא טעמא דמתני' משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא והוי כמנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים וכי אידך דרבי חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא: והא הכא - דהך העדאת עדים אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא שהרי בפנינו הוא: וקתני - דמחייב שבועה אשארא וה"ה להודאה במקצת: תקנת חכמים היא - ולא משום העדאת עדים וכדפרכינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי: אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב - כלומר גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת:

עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה - שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע"י הזמה דבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין בהזמה ואז לא יכול לומר עד אחד יוכיח שמשלם כי מה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון לכך הואיל ודיבורו בטל חשיב ישנו בהזמה ובסמוך על מה הצד פרכינן ליה משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ורבי חייא אפי' על מה הצד לא פריך ליה משום דמה שאינו משלם העד כשמוזם זהו גריעותו לפי שלא היה כח בעדותו לחייב ממון: הצד השוה [שבהן] שע"י טענה כו' - וא"ת כופר הכל יוכיח שע"י טענה וכפירה פטור ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה: ותנא תונא אאידך דר' חייא - אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש"י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרבי חייא קמייתא וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא לכך י"ל דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה ליה דדידיה הוא אך קשה דמ"מ איכא למיפרך דמתני' כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי ואפ"ה קמשתבעי כדפריך אקמייתא ומאי תיקן וי"ל דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה ודוחק דלפ"ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמאי דתפיס חשיב כהודאה וזו לא היתה פירכתו למעלה אלא מטעם כי היכי דאנן סהדי להאי כו': ורב ששת אמר הילך פטור - נראה שהלכה כרב ששת דבפ' השואל (לקמן בבא מציעא דף ק.) גבי עבד קטן פריך ועוד הילך הוא אך בספר חפץ משמע דהילך חייב [וע' תוס' ב"ב קכח: ד"ה הלכתא]: