בבא מציעא מג:

פרק ג׳ · המפקיד

Bava Metzia 43b · Chapter 3: HaMafkid

אֶלָּא פְּשִׁיטָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִבֵּית בְּעָלִים. לֵימָא רַבָּה דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אָמַר לָךְ רַבָּה: בְּיָתֵר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי בְּחָסֵר. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן – וְכִי חָסַר בִּרְשׁוּתָא דִידֵיהּ חָסַר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן – וְכִי חָסַר בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ חָסַר. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן, לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וּבְשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת קָא מִיפַּלְגִי; בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ חָסַר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – שׁוֹאֵל הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵהּ חָסַר. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – לְרַבָּנַן גַּזְלָן הָוֵי, לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֶלָּא הָכָא בְּשֶׁבַח (שֶׁל) גְּזֵילָה קָמִיפַּלְגִי. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שֶׁבַח גְּזֵילָה דְּנִגְזָל הָוֵי, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שֶׁבַח גְּזֵילָה דְּגַזְלָן הָוֵי. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת הָרָחֵל, גְּזָזָהּ וְיָלְדָה מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאֶת גִּיזּוֹתֶיהָ וְאֶת וַלְדוֹתֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּזֵילָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. שְׁמַע מִינַּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים. מַאי טַעְמָא – דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים, מֵהָהוּא שַׁעְתָּא – הוּא דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ אַשְׁמָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא לְרַב יְהוּדָה: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וּבֵי דִינָא הוּא דְּקָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ אַשְׁמָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא: כִּי אָזְלַתְּ לְהָתָם, אַקֵּיף אַסּוּלָּמָא דְצוֹר, וְעוּל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וּבְעִי מִינֵּיהּ אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא לְעוֹלָם. מַאי לְעוֹלָם? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁלֹּא תֹּאמַר הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים לָא. וְאִי נָמֵי דְּאַהְדְּרַהּ לְדוּכְתַּהּ וְאִיתְּבַרָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים, קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. וְרָבָא אָמַר: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. מַתְנִי׳ הַחוֹשֵׁב לִשְׁלוֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַיָּיב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית. הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – מְשַׁלֵּם דְּמֵי כוּלָּהּ.

אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים - כשעת הגזילה וביתר פליגי דקאמרי ב"ש אם הוקרה ילקה לשלם כשעת הוצאה מן העולם ובית הלל אמרי כשעת הוצאה מבית הבעלים: כי פליגי בחסר - וקאמרי ב"ה כשעת הוצאה מן העולם ודקא קשיא לך כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה אי בגזילה ממש דגזלה מעיקרא ה"נ אבל הכא דבהיתרא אתא לידי' ומשום שליחות יד קמחייבת ליה בהא פליגי: ב"ש סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון - ומששלח בה יד אע"פ שלא חסרה הויא גזילה וקמה ברשותיה וכשהוזלה ברשותו הוזלה ואם היתה בעין אומר לו הרי שלך לפניך עכשיו שהוציאה משלם כשעת שליחות יד: אלא הא דאמר רבא - לעיל בשמעתין (בבא מציעא דף מא:): שליחות יד אינה צריכה חסרון - דקאמר שלא תאמר שליחות יד כו': הא דאמר רבא - בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.): שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוא - גבי שולח את בנו אצל חנוני דפליגי רבנן ור' יהודה ואוקי רבא פלוגתייהו בשואל שלא מדעת ואמר דלרבנן גזלן הוי ומדאוקי רבא לרבנן בהכי סבירא ליה לדידיה גזלן הוי ואהדר לאוקמי מילתיה כרבנן דהלכתא כרבים: לימא כב"ש - אמרה: אלא הכא בשבח גזילה פליגי - והאי חסר ויתר דמתני' לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזות ובמאי שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב"ש סברי הכל ישלם כר"מ דברייתא וב"ה כרבי יהוד' כשעת הוצאה מבית הבעלים: דיקא נמי - דבגיזות וולדות פליגי דקתני לשון חסר ויתר ולא קתני לשון זול ויוקר: ומודה ר"ע במקום שיש עדים - כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו דמשלם כשעת הגזילה: מאי טעמא דרבי עקיבא - דאמר כשעת התביעה: דאמר קרא ביום אשמתו - בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו: להתם - לארץ ישראל: אקיף - הרבה את הדרך וסבב דרך ארוכה על דבר זה ללכת דרך מעלת של הר צור מקום שר' יעקב שם ובעי מינה מה שמע מר' יוחנן רבו על כך כל מהלך דרך ארוכה במקום שיש קצרה מקיף הוא: אי נמי דהדרה לדוכתה - להכי אשמועינן לעולם לומר שאם החזירה למקומה לאחר ששלח בה יד ונשברה באונס אף בזו הלכה כר"ע דאמר לעיל גבי גנב טלה מן העדר צריך דעת בעלי': ורבא אמר הלכה כב"ה - כשעת גזילה ואנן כרבא עבדינן דהוה ליה בתראה: מתני' החושב לשלוח יד - אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי: חייב - באונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריות: הטה את החבית - מלתא באנפי נפשה היא: ונשברה - לאחר זמן: אינו משלם אלא רביעית - דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שיסמוך או יגביה דהוי קנייה: הגביהה ונטל - דהוי קנייה בהגבהתה וחסרון מנטילת רביעית חייב באונסיה:

לימא רבה דאמר כב"ש - וא"ת לוקי פלוגתייהו באתבר ממילא ורבה כב"ה וי"ל דא"כ לא הוו פליגי בית שמאי: בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון - וא"ת א"כ תרי בבי הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי וי"ל דסיפא אשמועי' דלב"ש אפילו דבור בלא משיכה חייב והך דהכא אשמועינן דלב"ה צריכה חסרון: אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי - אומר ר"ת דגרסינן בכל הני רבא דהך דשואל ע"כ רבא הוי דקאמר בתר רבה ורב יוסף בהמוכר הספינה (ב"ב דף פח.) ומדהאי רבא כולהו נמי רבא דאי לאו הכי לא פריך מידי דמצי לאוקומה פלוגתיה כחד מהנך פלוגתי' דלעיל: משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה - וא"ת הא דתנן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק:) הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור אם השבח יתר על הוצאה נותן לו היציאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח דברי רבי יהודה ר"מ אומר אין נותן לו אלא דמי צמרו בלבד אלמא סברתם הפוכות ותירץ ר"ת דהכא גבי גזילה סבר ר"מ שינוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס והכי איתא בהגוזל ור' יהודה דסבר הכא דשינוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשינוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך: ר"ע אומר כשעת התביעה - תימה מאי קסבר אי קסבר שינוי קונה למה ישלם השבח כשעת התביעה הלא בשעת גזיזה קנאה ואם הגדילה רחל או הגזיזה ונתייקרה לא ישלם אלא כמו ששוה רחל בשעת גזיזה ואי קסבר שינוי אינו קונה א"כ כשגזזה אחר התביעה נמי יהא הכל לנגזל דבמאי קנה ועוד דקאמר ומודה ר"ע במקום שיש עדים בשעת שליחות יד שישלם כאותה שעה במאי קנה והלא אכתי אפילו שינוי ליכא וגם כי יגזזנה שינוי לא יקנה ועוד למאן מודה הלא בין לב"ש בין לב"ה לא קנאה בשעת שליחות יד עד שעת שינוי ועוד דשמואל ור' יוחנן פסקו כר"ע בשמעתין ובהגוזל קמא (ב"ק דף צד:) אית להו דשינוי קונה לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה אלא ב"ש מיירי נמי בשינוי כדקאמר דיקא נמי מדלא קתני בזול וביוקר ובהא פליגי ב"ה דשינוי קונה ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר: החושב לשלוח יד - הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב כדמוכח בפרק ב' דזבחים (דף ל.) ובפ"ק דמנחות (דף ג:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק הנזקין (גיטין דף נד:) ובמקומות אחרים פירשתי: