בבא מציעאצג:
טוען את הדף…
הָא נְטַר כִּדְנָטְרִי אִינָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עָל לְמָתָא בְּעִידָּנָא דְּעָיְילִי אִינָשֵׁי – הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. גְּנָא פּוּרְתָּא בְּעִידָּנָא דְּגָנוּ אִינָשֵׁי – הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֵיתִיבֵיהּ: אֵלּוּ הֵם אוֹנָסִין שֶׁשּׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר עֲלֵיהֶן – כְּגוֹן: ״וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב״. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּחַזָּנֵי מָתָא. אֵיתִיבֵיהּ: עַד מָתַי שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב לִשְׁמוֹר – עַד כְּדֵי ״הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה״. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם נָמֵי בְּחַזָּנֵי מָתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ חַזַּן מָתָא הֲוָה! דַּאֲמַר לֵיהּ לְלָבָן: נְטַרִי לָךְ נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא כְּחַזָּנֵי מָתָא. אֵיתִיבֵיהּ: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, בָּא זְאֵב וְטָרַף, וּבָא אֲרִי וְדָרַס – אֵין אוֹמְרִים: אִילּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל. אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ: אִם יָכוֹל לְהַצִּיל – חַיָּיב, אִם לָאו – פָּטוּר. מַאי לָאו דְּעָל בְּעִידָּנָא דְּעָיְילִי אִינָשֵׁי? לָא, דְּעָל בְּעִידָּנָא דְּלָא עָיְילִי אִינָשֵׁי. אִי הָכִי, אַמַּאי פָּטוּר? תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, חַיָּיב! דִּשְׁמַע קָל אַרְיָה וְעָל. אִי הָכִי, אוֹמְדִין אוֹתוֹ? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד?! הָיָה לוֹ לְקַדֵּם בְּרוֹעִים וּבְמַקְלוֹת. אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר? אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי, דְּהָא מָר הוּא דְּאָמַר: שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּם בְּרוֹעִים וּבְמַקְלוֹת וְלֹא קִידֵּם – חַיָּיב. שׁוֹמֵר חִנָּם בְּחִנָּם, שׁוֹמֵר שָׂכָר בְּשָׂכָר. וְעַד כַּמָּה? עַד כְּדֵי דְמֵיהֶן. וְהֵיכָן מָצִינוּ בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁחַיָּיב בָּאוֹנָסִין? דַּהֲדַר שָׁקֵיל דְּמֵיהֶן מִבַּעַל הַבַּיִת. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, מַאי אַהֲנִי לֵיהּ מִינַּהּ? נָפְקָא מִינַּהּ לְכוּשְׁרָא דְחֵיוָתָא. אִי נָמֵי לְטִרְחָא יַתִּירְתָּא. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַבָּה, דְּאָמְרִי: לְהָכִי יְהַבִי לָךְ אַגְרָא, לְנַטּוֹרֵי לִי נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא. בַּר אַדָּא סָבוֹלָאָה (הָוֵי) [הֲוָה] קָא מְעַבַּר חֵיוָתָא אַגַּמְלָא דְנַרֶשׁ. דְּחַפָה חֲדָא לַחֲבֶרְתַּהּ וּשְׁדָיתַהּ בְּמַיָּא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, חַיְּיבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הֲוָה לִי לְמֶעְבַּד? אֲמַר לֵיהּ: אִבְּעִי לָךְ לְעַבּוֹרֵי חֲדָא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ: יָדְעַתְּ בֵּיהּ בְּבַר אֲחָתָיךְ דְּמָצֵי (ל)מְעַבַּר חֲדָא חֲדָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר צְוַוחוּ קַמָּאֵי דְקַמָּךְ וְלָא אִיכָּא דְּאַשְׁגַּח בְּהוּ. אַיְבוּ אַפְקֵיד כִּיתָּנָא בֵּי רוּנְיָא. אֲזַל שַׁבּוּ שַׁמְטֵיהּ מִינֵּיהּ. לְסוֹף הוּכַּר הַגַּנָּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, חַיְּיבֵיהּ. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין? דִּשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: נִגְנְבָה בְּאוֹנֶס וְאַחַר כָּךְ הוּכַּר הַגַּנָּב, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא – רָצָה נִשְׁבָּע, רָצָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אִם שׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא – עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע. אָמַר רָבָא: הָתָם גַּבְרֵי דְּפַרְמוּסְקָא הֲווֹ קָיְימִי, דְּאִי רְמָא קָלָא הֲווֹ אָתוּ וּמַצְּלִין לֵיהּ. מַתְנִי׳ זְאֵב אֶחָד – אֵינוֹ אוֹנֶס. שְׁנֵי זְאֵבִים – אוֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד אוֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים – אֵינוֹ אוֹנֶס. יָדוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מֵרוּחַ אַחַת – אֵינוֹ אוֹנֶס, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת – אוֹנֶס. הַלִּסְטִים – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. הָאֲרִי הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹנֶס. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן. אֲבָל הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים – אֵינוֹ אוֹנֶס. מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. סִגְּפָהּ וָמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס. עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: זְאֵב אֶחָד – אוֹנֶס! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָהִיא בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. הַלִּסְטִים – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. אַמַּאי? לוֹקֵי גַּבְרָא לַהֲדֵי גַּבְרָא! אָמַר רַב: בְּלִסְטִים מְזוּיָּין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִסְטִים מְזוּיָּין וְרוֹעֶה מְזוּיָּין, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן אוֹקֵי גַּבְרָא לַהֲדֵי גַּבְרָא, אוֹ דִלְמָא: הַאי מָסַר נַפְשֵׁיהּ, וְהַאי לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ? מִסְתַּבְּרָא דְּהַאי מָסַר נַפְשֵׁיהּ, וְהַאי לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: אַשְׁכְּחֵיהּ רוֹעֶה, וַאֲמַר לֵיהּ: גַּנָּבָא סַרְיָא! בְּדוּכְתָּא פְּלָנְיָא יְתִיבִינַן,הא נטר כדנטרי אינשי - ואין אבידה אלא אונס: בחזני מתא - שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא: ארי ודרס - ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה ודרך זאב לטורפה חיה ולהוליכה במקום שהוא בטוח ושם הורגה: מאי לאו וכו' - אפ"ה חייב: א"ה אמאי פטור - כי אין יכול להציל: תחילתו הוה בפשיעה - גבי כל מזיקין קטנים וקלים דהוא יכול להציל שהרי הניחם ובא לו וסופו נמי נהי דמזיק חזק בא עליהן שאם היה שם לא היה יכול להציל והו"ל אונס מיהו תחילתו בפשיעה הוה דחייב דהכי פסקינן הלכתא בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף מב:): דשמע קול ארי ועל - מאימתו שאנוס הוא: שומר חנם יש לו לקדם בחנם - ולא לשכור אנשים ושומר שכר יש עליו לשוכרן: עד כדי דמיהם - של בהמות: והיכן מצינו - דקא רמית עליה לשכור אנשים משלו: לכושרא דחיותא - כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמודות בביתו: לטרחא יתירתא - שלא יצטרך לחזור אחר הבהמות לקנות: לא סבירא להו הא דרבה - דאמר לעיל דמכי נטר כדנטרי אינשי הוה אידך (אנוס ופטור): להכי יהבי לך וכו' - ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והו"ל כאבידה: אגמלא דנרש - גשר של נרש: בבר אחתיך - כלומר בבן עמך ואומתך: שבו - שם הגנב לסטים מזויין היה: חייביה - לשלם הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום. עליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו: עושה עמו דין - פרעון והיינו פליגי דהא רוניא שומר חנם הוה וחייביה רב נחמן לשלומי: דפרמוסקא - אנשי השלטון היו שם: מתני' בשעת משלחת זאבים - שחיה רעה משולחת בגזירת המלך קופצת היא על אדם אחד: הלסטם - גרסינן וחד לסטם קאמר: הברדלס - פוטיי"ש בלעז: סיגפה - עינה ברעב או העמידה בקיץ בחמה ובחורף בצינה לענות נפש (במדבר ל׳:י״ד) מתרגם לסגפא נפש: עלתה לראשי צוקין - אוקימנא בפרק המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו:) תקפתו ועלתה לצוקין הרים חדין וגבוהין: גמ' האי מסר נפשיה - הלסטים ע"מ כן בא או ליהרג או להרוג ויקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך: אשכחיה רועה - לגנב קודם שנטל הימנו כלום וגיזמו וחירפו: אמר לו גנבא סריא - מוסרח ויבאש (שמות טז) מתרגמינן וסרי ובתשובות הגאונים ראיתי סריא פושע:ובא זאב וטרף - בשעת משלחת זאבים ור' יהודה היא דאמר זאב אחד אונס: אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא - וא"ת לאביי נמי דמוקי לה בעידנא דעיילי אינשי מי ניחא והא מ"מ אם היה יכול להציל חייב אלמא תחילתו בפשיעה הוא וי"ל דלא חשיב ליה פשיעה אלא גניבה ואבידה ויש ללמוד מכאן דתחילתו דכעין גניבה ואבידה וסופו באונס דפטור ומהא דאמר רב בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף לו ושם) אפי' שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור לפי שמסר לבן דעת אין ראיה דאפילו סבר רב תחילתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס חייב אפילו הכי פטור דאין לנו לומר שודאי שומר חנם לא ישמור מגניבה ואבידה רק מפשיעה והוה ליה תחילתו בכעין גניבה ואבידה אלא סתם בן דעת רגיל לשמור הרבה אפילו מדברים שאינו חייב ושמא אפילו מסרו לשומר חנם ופטריה מפשיעה פטור דלא חשיב תחילתו בפשיעה בהכי: איבעי לך לעבורי חדא חדא - נראה דלא חשיב לה פשיעה מהאי טעמא אלא כעין גניבה ואבידה ומחייב מטעמא דאדעתא דהכי יהבי לך אגרא דתינטר נטירותא יתירתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא מדמייתי לה הכא ואתי שפיר דקאמר בסמוך כבר צווחו קמאי שרצו לפטור מדרבה דאם לא כן אמאי צווחו דמילתא דפשיטא הוא שהן חייבים דאפילו שומר חנם חייב וסבר רב פפא דהכא כרבא דפרק הכונס (ב"ק דף נח.) דאמר משום דאיבעי לך לעבורי חדא חדא לאו פשיעה היא ולא כרב כהנא דאמר התם דהוי פשיעה גבי נפלה לגינה: אמר רבה התם גברי דפרמוסקי הוו - אפילו גריס רבא אתי שפיר אע"ג דרבא מוקי בהגוזל קמא (שם דף קח:) מילתא דרב הונא בר אבין שקדם ונשבע אבל היכא דלא נשבע אפילו שומר חנם עושה עמו דין ואינו נשבע הכא לדברי השואל משיב וליה לא סבירא ליה: דאי רמא קלא הוו [אתו] מצלין ליה - והשתא אפילו לא הוכר הגנב הוה חייב כיון דפשע ולא נקט גמרא הוכר הגנב אלא משום התלמידים שהיו סבורים דמשום דהוכר הגנב חייביה: סיגפה ומתה אינו אונס - תימה דפשיטא דפשיעה גמורה הוא וי"ל דקמ"ל דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר אפילו הכי חייב דלא היה לו לסגפה: