בבא מציעאסז.
טוען את הדף…
הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, וּבְעַי לְאוֹתֹבֵיהּ אוֹנָאָה, וְאוֹדֵיק, חֲזִיתַן אַיְילוֹנִית. וַהֲרֵי אוֹנָאָה דִּמְחִילָה בְּטָעוּת הִיא, וְלָא הָוְיָא מְחִילָה! וְאוֹדֵיק, חֲזִיתַן אַיְילוֹנִית: הֲרֵי אַיְילוֹנִית דִּמְחִילָה בְּטָעוּת הִיא, וְהָוְיָא מְחִילָה. דִּתְנַן: הַמְמָאֶנֶת וְהַשְּׁנִיָּיה וְהָאַיְילוֹנִית, אֵין לָהֶן לֹא כְּתוּבָּה וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת. וְלָא הִיא: לָא אוֹנָאָה הָוְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ, וְלָא אַיְילוֹנִית מְסַיַּיע לֵיהּ. לָא אוֹנָאָה תְּיוּבְתֵּיהּ: דְּלָא יָדַע דְּאִיתֵיהּ אוֹנָאָה דְּמָחֵיל גַּבֵּיהּ. וְלָא אַיְילוֹנִית מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּנִיחָא לַהּ (דְּתִיפּוֹק) [דְּנִיפּוֹק] עֲלַהּ שְׁמָא דְאִישׁוּת. הָהִיא אִיתְּתָא דַּאֲמַרָה לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא: זִיל זְבֵין לִי אַרְעָא מִקָּרִיבַיי. אֲזַל זְבַן לַהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָווּ לִי זוּזֵי מַהְדְּרַתְּ לַהּ נִיהֲלִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ וְנַוְולָא אַחֵי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כֹּל ״אַתְּ וְנַוְולָא אַחֵי״ (אָמַר) סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְלָא גָּמַר וּמַקְנֵי. אַרְעָא הָדְרָה, פֵּירֵי מַאי? רִבִּית קְצוּצָה הָווּ וְיוֹצְאִין בְּדַיָּינִין, אוֹ דִילְמָא כִּי אֲבַק רִבִּית הָווּ וְאֵין יוֹצְאִין? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מִסְתַּבְּרָא כִּי אֲבַק רִבִּית הָווּ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּדַיָּינִין. וְכֵן אָמַר רָבָא: כִּי אֲבַק רִבִּית הָווּ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּדַיָּינִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: מַשְׁכַּנְתָּא, מַאי? הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּלָא קַץ לֵיהּ, הָכָא נָמֵי לָא קַץ לֵיהּ. אוֹ דִילְמָא הָתָם זְבִינֵי, הָכָא הַלְוָאָה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּלָא קַץ לֵיהּ, הָכָא נָמֵי לָא קַץ לֵיהּ. אָמַר רַב פַּפִּי: עֲבַד רָבִינָא עוֹבָדָא, וְחַשֵּׁיב וְאַפֵּיק פֵּירֵי, דְּלָא כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָא מַשְׁכַּנְתָּא בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי, אֲכַל שִׁיעוּר זוּזֵי – מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. אֲכַל טְפֵי – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, וְלָא מְחַשְּׁבִינַן מִשְּׁטָרָא לִשְׁטָרָא. וּבִדְיַתְמֵי אֲכַל שִׁיעוּר זוּזֵי, מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. אֲכַל טְפֵי – מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, וּמְחַשְּׁבִינַן מִשְּׁטָרָא לִשְׁטָרָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אֲכַל טְפֵי – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. אֲכַל שִׁיעוּר זוּזֵי נָמֵי – לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ בְּלָא זוּזֵי, מַאי טַעְמָא: סַלּוֹקֵי בְּלָא זוּזֵי – אַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ הוּא. הָוֵי אֲבַק רִבִּית, וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. עֲבַד רַב אָשֵׁי עוֹבָדָא בִּיתוֹמִים קְטַנִּיםהוה יתיבנא - כי אמר ומודינא דאי שמיט ואכיל כו': ובעי לאותביה אונאה - דתנן (לעיל בבא מציעא דף נא.) דמחזיר לו אונאה ואע"ג דמדעת נתן לו הואיל וטעה אלמא מחילה בטעות לאו מחילה היא: ואודיק - השגיח בי וראה שהיה בדעתי להשיב על דבריו: חזיתן איילונית - קדמני להראותי טעמא לדבריו מאיילונית כדלקמן: הממאנת - קטנה יתומה שהשיאתה אמה לדעתה אמרו חכמים יכולה למאן דמן התורה אין מעשה קטנה כלום ואמה אינה זוכה בה לקדשה ורבנן הוא דתקון נשואין ליתומים שלא ינהגו בה מנהג הפקר וישמרנה בעלה והם אמרו דסגי לה במיאון: אין לה כתובה - ואף מה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאתן בכתובתה וכל שכן מאתים שתיקנו לאשה משום דבעל כרחיה נפקא: שנייה - שניות לעריות שגזרו חכמים בפ' שני דיבמות (דף כ.) אין לה כתובה דקנסא הוא דקנסינן לה מפני שמרגילתו עליה כדאמרינן ביבמות (דף פה:): והאיילונית - דוכרניתא דלא ילדה לשון איל אין לה כתובה שמקחו טעות דלאו אדעתא דהכי נסבה ואע"ג דכי מחלה היא נדוניי' דילה למוסרה בידו טעות הואי מחילה בטעות הויא מחילה: ולא פירות - נכסים שנפלו לה בירושה אחר שנשאת תיקנו חכמים שהבעל אוכל פירות ולא תיקנו תחתיהן שאם נשבית חייב לפדותה משלו ואלו אף על פי שאין להם תקנת פירות שאם נשבית לא יפדנה דלא קרינא בה ואותבינך לאינתו אפילו הכי לכשתצא לא יחזיר לה פירות שאכל: ולא בלאות - הכניסה לו בגדים בנדונייתה אפי' יש מהם קיימים לא יחזיר בלאותיהן אלמא מחילת אכילת פירות אע"פ שבטעות מחלה לו מחילה היא: דלא ידע - שנתאנה דליחול הלכך אין כאן מחילה ואפילו בטעות: דניחא לה דניפוק עלה קלא שמא דאישות - ואפי' יודעת שאין נשואיה נשואין רצונה להאכילו: א"ל - מוכר לשליח: אי הוה לי זוזי מהדרת לי - רוצה אני שתקבל מעותי: את ונוולא אחי - אתה והיא קרובים אתם ותתרצו ביניכם ונוולא לשון ארמי בין בזכר בין בנקבה כשרוצה לומר אתה והוא או אתה והיא כך ראיתי בתשובת הגאונים ואני אומר שזה שמה: משכנתא מאי - משכן לו שדה ולא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל: הכא נמי לא קץ לי' - ופליג אדרב נחמן דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי: וחשיב - כמה אכל פירות ואפקינהו מיניה: באתרא דמסלקי - במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ולא פסק עמו בנכייתא כדלקמן ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות: אכל כשיעור זוזי - כפי מה שנמכרין הפירות בשוק ובא הלוה לפנינו ותבע ואמר איני רוצה שיאכל פירותי ברבית ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו אילו הוו לי זוזי לא מסלקינן ליה השתא נמי פירי אכל זוזי דידי נינהו: מסלקינן ליה - ואע"ג דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין הני מילי לבתר דשקליה אבל זה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן: אכל טפי לא מפקינן מיניה - דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין: ולא מחשבינן משטרא לשטרא - אם חייב לו מעות בשטר אחר אין העודף בזה שאכל פרעון לחוב השטר האחר דהאי אפקינן מיניה הוא מה שאכל כבר: לא מסלקינן ליה בלא זוזי - עד שיתן לו כל שיעור מעות הלואתו וכיון דכי אכלינהו להך לאו בתורת פרעון אכלינהו. הוה ליה אבק רבית משעת אכילה ואינה יוצאה בדיינין וכי סלקוהו משדה זו בלא זוזי אפוקי מיניה אבק רבית שאכל הוא והאי דנקט לעיל אתרא דמסלקי דאילו אתרא דלא מסלקי שנהגו לאכול המשכונא שנים הקצובות למנהגן ואילו הוו ליה זוזי לא מצי מסלק ליה. הכל מודים דכל אותן השנים כמכר הוא אצלו ואי נמי אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה: וביתומים - אם שדה זו של יתומים היא:הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן כתובה פירות ומזונות ובלאות - בפי"ב דכתובו' (דף קז:) תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי הבעל חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה ואיילונית נמי יש לפרש בענין זה דלמזונות שאחר מיאון ואחר שנמצאת איילונית לא אצטריך דפשיטא דלית לה מזוני ושנייה אין לפרש ביתבא תותיה דהא מילתא דפשיטא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות היכא דיתבא תותיה כדאמר ביש מותרות (יבמות דף פה. ושם) בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה וכשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה לא אצטריך דהא אלמנה לכ"ג כה"ג נמי אין לה כדמסיק ביש מותרות אלא לאחר מיתה איירי דס"ד דיש לה כמו לאלמנה כדאמרי' התם: ובלאות - פי' בקונט' שהכניסה לו בגדים בנדונייתא אפילו יש מהן קיימין לא יחזיר ואי אפשר לומר כן דבכל מקום שמיירי בבלאות קיימין מזכיר בהדיא קיימין כדאמר סוף פרק אע"פ (כתובות דף סג:) מרדה הפסידה בלאותיה קיימין ובסוף אלמנה [ניזונית] (שם דף קא:) נמי אמרינן זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ובהדיא אמרינן בפ' אלמנה (שם.) בגמרא דהך משנה לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה ופריך אהייא אילימא אממאנת ואאיילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה אלא אשנייה אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה ומסיק לעולם אשנייה ובליתנהו וקנסוה רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה אלא הנך בלאות דקתני הכא היינו בלאות שאין קיימין ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה אלא אצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט והם עדיין בעין אי נמי תקנת פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה ואחר כך מיאנה דומיא דמזונות: פירי מאי כרבית קצוצה דמי ויוצאין - אע"ג דמשמע הכא דאי הדרו פירי לא הדרו אלא מטעם דהוי רבית קצוצה מכל מקום רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין (לעיל בבא מציעא דף סב.) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות ולא הוי מחילה ודוקא בזביני כעין עובדא דרבה בר רב הונא אפיק רבינא פירי ולא בהלואה ור"ת מפרש הכא כרבית קצוצה דמי לא מטעם רבית קצוצה יוצאים אלא כלומר משום דמחילה בטעות לא הויא מחילה ויוצאים כמו רבית קצוצה דיוצאה או דילמא הויא מחילה ואין יוצאים כאבק רבית דאין יוצאים בדיינין ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות ברבית קצוצה אבל טעמא דרבינא הויא ודאי משום מחילה כדפרישית: