בבא מציעא צה:

פרק ח׳ · השואל את הפרה

Bava Metzia 95b · Chapter 8: HaShoel et HaParah

דִּכְתִיבָא בְּהֶדְיָא – קָתָנֵי, דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא – לָא קָתָנֵי. תָּא שְׁמַע: שְׁאָלָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׁאָלָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּמָקוֹם אַחֵר, וָמֵתָה – פָּטוּר. סַבְרוּהָ הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי! וְהָא הַאי תַּנָּא קָתָנֵי מִילְּתָא דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא, וְאִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם לָא קָתָנֵי! הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי, וְתַנָּא שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהוּא הַדִּין לְשׁוֹמֵר שָׂכָר. אִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְמַחְלֵיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לְעוֹלָם הוּא חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה וְחוֹרֵשׁ בָּהּ, חֲמוֹר וּמְחַמֵּר אַחֲרֶיהָ, וְעַד שֶׁיְּהוּ בְּעָלִים מִשְּׁעַת שְׁאֵילָה עַד שְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה. אַלְמָא קָסָבַר ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ – אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא מַשְׁמַע. מֵתִיב רָבָא: שְׁאָלָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׁאָלָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּמָקוֹם אַחֵר וָמֵתָה – פָּטוּר. מַאי לָאו ״בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת״? לָא, בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה. אֶלָּא, מַאי ״מָקוֹם אַחֵר״? דְּקָא מְרַפֵּי וְאָזֵיל קַמַּהּ. וְהָא מִדְּסֵיפָא ״עַל גַּבָּהּ״ הָוֵי, רֵישָׁא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל בְּעָלֶיהָ, שְׂכָרָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים חוֹרְשִׁין עַל גַּבָּהּ וָמֵתָה – חַיָּיב! אָמְרִי: רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, וְרֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו עַל גַּבָּהּ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, כֵּיוָן דַּהֲווֹ בְּעָלִים בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה – פָּטוּר. וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּעַל גַּבָּהּ, כֵּיוָן דְּלָא הֲווֹ בְּעָלִים בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה – חַיָּיב. הַאי מַאי?! אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת, וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה – הַיְינוּ רְבוּתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, מַאי רְבוּתָא? אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה הָוֵי! וְעוֹד, תַּנְיָא: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאִם בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ״ – לוֹמַר לָךְ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה – אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״? לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת מַשְׁאִיל שָׁעָה אַחַת בִּבְעָלִים וָמֵתָה – פָּטוּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הַמְנוּנָא. תְּיוּבְתָּא. אַבָּיֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה. רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן, וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יוֹנָתָן. אַבָּיֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, טַעְמָא דְּלֵיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, הָא אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – פָּטוּר. וְהָא כְּתִיב: ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״, טַעְמָא דְּאִיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, הָא אִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – מִחַיַּיב. לוֹמַר לָךְ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵילָה.

דכתיבא בהדיא - שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא: קתני - מתניתין בבעלים פטור: [דאתיא מדרשא] - שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני: הכא בברייתא גרסינן - שכרה ושכר בעליה עמה: במקום אחר - שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר: כש"ש דמי - ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני: ותנא שומר חנם - שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים: והוא הדין לשומר שכר - בין בפשיעה ובין בשאר חיובים: איבעית אימא - אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר' מאיר אוקמא אשומר חנם וכר' יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה: לעולם הוא חייב - ואפילו בעליו עמו: עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו: דקמרפי ליה ואזיל קמה - חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה: והא מדסיפא על גבה - ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב: רישא - מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ"ה פטור במלאכה אחרת: שאלה ואחר כך שאל בעליה - הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע"פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ"ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה: באותה מלאכה - וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה: אידי ואידי באותה מלאכה - ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה: ועוד תניא - תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה: לומר לך היה עמו וכו' - והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי: תניא אידך - היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא: תיובתא דרב המנונא - בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע"פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא: אביי סבר לה וכו' - השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן: אביי סבר כר' יאשיה - דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור: מתרץ לקראי - דלעיל: כרבי יאשיה - דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן: ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן - דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן: דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו' והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה"נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם: והא כתיב אם בעליו עמו - דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע"כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא:

איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה - תימה דאמאי דחק לאוקמי כר' יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי"ל דשוכר כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לד.) ולקמן (בבא מציעא דף צז.) גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתי: הא מדסיפא על גבה רישא במלאכה אחרת - דאי במרפי ואזיל היינו ממש על גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא דאי במרפי ואזיל היינו ע"ג ממש ומאי אפילו וכ"ת דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל הוי כע"ג אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו ע"ג אף על גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא שמעינן לה דא"כ כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו הא מרישא שמעינן דמלאכה אחרת הוא כע"ג וי"ל דאי רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט בסיפא אפילו בעליה ע"ג לרבותא אע"ג דמרישא שמעינן כיון דע"ג הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו כע"ג תו לא הוה צריך למינקט בסיפא אפי' בעלים חורשים על גבה: