בבא מציעא מט.

פרק ד׳ · הזהב

Bava Metzia 49a · Chapter 4: HaZahav

אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט לְמָה לֵיהּ? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינֵּיהּ: מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט בְּכוּלּוֹ, וּמַאי ״מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – לְהָךְ פַּלְגָא דְּלָא נָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן. וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ הוּא קוֹנֶה, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ הוּא קוֹנֶה. לָא, מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: לְהָךְ פַּלְגָא דְּנָקֵיט עֲלֵיהּ מַשְׁכּוֹן נָמֵי מְשַׁמֵּט. אֶלָּא מַשְׁכּוֹן דְּנָקֵיט, לְמָה לֵיהּ? לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא. רַב כָּהֲנָא יְהַבוּ לֵיהּ זוּזֵי אַכִּיתָּנָא, לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי דִּנְקִיטַתְּ זוּזֵי – הַב לְהוּ, וְאִידַּךְ – דְּבָרִים נִינְהוּ, וּדְבָרִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה. דְּאִיתְּמַר: דְּבָרִים, רַב אָמַר: אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה. מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִין צֶדֶק״, וַהֲלֹא ״הִין״ בִּכְלַל אֵיפָה הָיָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. אָמַר אַבָּיֵי: הָהוּא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית, מִכׇּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה. אֲבָל אָמְרוּ: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ! תַּנָּאֵי הִיא. דִּתְנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: צֵא וּשְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה, צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם: עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבָרִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם מְחוּסְּרֵי אֲמָנָה, הֵיכִי אֲמַר לֵיהּ זִיל הֲדַר בָּךְ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּפוֹעֲלִים גּוּפַיְיהוּ לָא סָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדְעִי דְּעַל אֲבוּהּ סָמֵךְ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה נָמֵי? הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה, וַדַּאי סָמְכִי דַּעְתַּיְיהוּ, אֲמַרוּ: מֵימָר אָמַר קַמֵּיהּ דַּאֲבוּהּ וְנִיחָא לֵיהּ. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. יָכוֹל, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: מוּתָּר לַחֲזוֹר בּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת, דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי: כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי. בֶּן לֵוִי רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָא מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ – מִשּׁוּם הָכִי רַשַּׁאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָצֵי לְמִיהְדַּר בֵּיהּ, אַמַּאי רַשַּׁאי? אִישְׁתְּכַח דְּקָא אָכֵיל טְבָלִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: נְתָנוֹ לְבֶן לֵוִי אַחֵר – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, אַמַּאי אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת? כֵּיוָן דְּמַשְׁכֵיהּ מָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְלָא נְטָלוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַשּׁוּמְשְׁמֵי. לְסוֹף אִיַּיקַּר שׁוּמְשְׁמֵי. הֲדַרוּ בְּהוּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לֵית לַן שׁוּמְשְׁמֵי, שְׁקוֹל זוּזָךְ. לָא שְׁקֵיל זוּזֵיהּ, אִיגְּנוּב. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרִי לָךְ שְׁקוֹל זוּזָךְ וְלָא שְׁקַלְיתְּ, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא בָּעֵי לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״? אֲמַר לְהוּ: הָכִי נָמֵי. אָמַר רַב פַּפֵּי, אָמַר לִי רָבִינָא: לְדִידִי אֲמַר לִי הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב טָבוּת שְׁמֵיהּ, וְאָמְרִי לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ כֹּל חֲלָלָא דְעָלְמָא לָא (הֲוֵי קָא) [הָוֵה] מְשַׁנֵּי בְּדִבּוּרֵיהּ. בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא: הָהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה, וַהֲוָה יָתֵיבְנָא, וַאֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לִי: אִית לָךְ שׁוּמְשְׁמֵי לְזַבּוֹנֵי?

אלא משכון דתפס - למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש: אינו משמט בכולו - כלומר אינו משמט כלל: מכלל דר' יהודה כו' - קושיא הוא: במאי דנקיטת זוזי הב להו - ואי לא מקבלת מי שפרע: ואידך - המותר: דברים נינהו - בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה: הין בכלל איפה - שההין י"ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין: אלא שיהא הן שלך כו' - כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה כו' - בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה: אבל אמרו חכמים כו' - סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה: תנאי היא - דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג: מעשה בר' יוחנן כו' - משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים: לא סמכא דעתייהו - על דברי הבן: מימר אמר קמיה - כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה: מי אמר רבי יוחנן הכי - דיש בדברים משום חסרון אמנה: יכול לחזור בו - וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו: אלא - ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא: מודה ר' יוחנן במתנה מועטת - שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה: לבן לוי - כל לוי קרוי בן לוי: כור מעשר יש לך בידי - שעישרתי מפירותי ואתננו לך: תרומת מעשר - שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר: משום הכי רשאי - שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה: אין לו עליו - אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה: אלא תרעומת - שהבטיחו בתוחלת נכזבה: אלא ש"מ בדלא נטלו - ויש בדברים משום חסרון אמנה: אפילו שומר חנם נמי לא הוי - ואפילו פשעו בשמירתן פטורין: והא בעי לקבולי כו' - ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה: הכי נמי - או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע: בדידי הוה עובדא - אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:

מודה רבי יוחנן במתנה מועטת - ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת: וחזר והפקידו אצלו - ה"מ למפרך אי הכי מאי למימרא אלא דבלאו הכי פריך שפיר מסיפא: אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי - והא דאמר בפרק האומנין (לקמן בבא מציעא דף פ:) טול שלך והבא מעות שומר חנם היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר: