בבא מציעאיח:
טוען את הדף…
חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח. דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִי מְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחְזִיר, אַלְמָא אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא. עֲבַד רַבָּה עוֹבָדָא בְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי כִיתָּנָא דְּפוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דִּמְזַבְּנִי כִּיתָּנָא וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחָן שְׁיָירָתָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ, דְּלָא (שְׁכִיחָא שְׁיָירוֹת). רַבִּי זֵירָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהִי: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. קָתָנֵי מִיהַת בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה! וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְכָאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ דְּלָא נַהְדַּר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא נַהְדַּר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה. בִּשְׁלָמָא רַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוֹיֵי. אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה? אָמַר לָךְ, מִי קָא תָנֵי: הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וּלְעוֹלָם כִּדְקַיְימָא לַן לְאַלְתַּר. לְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי זֵירָא בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּה סָבַר דְּקָתָנֵי כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵית דִּין עָסְקִינַן, וּבֵית דִּין כִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ – לֹא יַחְזִיר, לֹא הוּחְזְקוּ – יַחְזִיר. וְרַבִּי זֵירָא אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּבֵית דִּין״? ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין יַחְזִיר״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם דְּאִשְׁתְּכַח אַבָּרַאי. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא, וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא. רַב אָשֵׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִים אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן. רַבָּה בַּר בַּר חָנָהחיישינן לשני שוירי - אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין חיישינן שמא שוירי אחרת יש ויש בה יוסף בן שמעון אחר: ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן: כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר - כל מילתא דאתא לב"ד לקיים דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן הרי זה יחזיר וזה מקוים בב"ד היה ולכך הובא שם: כשמעתיה - דבעינן תרתי והכא חדא הוא דהואי ואכשריה: היכא דמזבני כיתנא - דשיירות מצויות שם לבא ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו: ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא - במי המשרה שם נמצא הגט ומאי כשמעתיה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות: בשלמא רבה - דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני' דנזיקין: לא אמר כר' זירא - דרמא מתני' אברייתא: דמתניתין אלימא ליה לאקשויי - משום דהיא עיקר ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו: ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר - ואם לאו פסול שמא אינו של זה אבל ברייתא ליכא לשנויי הכי דכיון דתנא בהדיא יחזיר לאשה הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה דלא דמיא למתניתין דהתם לא יחזיר תנא ומדוקיא הוה דייק יחזיר היכא דאמר תנו וכיון דלא תנא יחזיר לא הוה ליה לפלוגי: דאשתכח אבראי - שאין השיירות מצויות: ר' ירמיה אמר - הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו כו': ודוקא בצד אות פלונית - דהוה ליה סימן מובהק ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין דאיבעיא לן לקמן (בבא מציעא דף כז.) דאורייתא או דרבנן אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא: מספקא ליה לרב אשי סימנין - שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא היא ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו: אי דרבנן - ודוקא באבידה שהפקר ב"ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ואי קשיא נימא הכי קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן לאו פירכא היא דמנלן דפשיטא ליה אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא:חיישינן לשני שוירי - וא"ת א"כ לרב הונא היאך יגרש כל אדם את אשתו לר"מ דאינו מוכיח מתוכו כיון דחיישינן לשני שוירי וי"ל כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכיח מתוכו ומ"מ כשנפל חיישינן: נפק דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר - פרש"י דההוא גיטא הוה כתיב ביה הנפק ופשיט שפיר ממתני' דמעשה ב"ד יחזיר אך מה שפירש כשנפל מן השליח קשה דא"כ מה מועיל ההנפק כיון שלא בא ליד האשה עדיין דאם יש לחוש לנמלך בלא הנפק הכי נמי יש לחוש להנפק ותו דבעל לא מקיים גיטא וי"ל דאי כתיב ביה הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו האשה ואומרת שהוא שלה וקא פשיט דיחזיר ולא חיישינן שמא משקרת ומאשה אחרת נפל אע"ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו כמו במעשה ב"ד דיחזיר ואע"ג דאשתכח בב"ד שהשיירות מצויות ולא חיישינן שמא מאחר נפל כיון דלא הוחזקו ואי מיירי שהשליח שואלו לגרש את האשה י"ל דלא כתיב בו הנפק ומוכיח נמי שפיר כיון דבמעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לנמלך דכיון שכתוב בו הנפק ודאי נעשה הלואה דלוה לא מקיים שטרא כדאמרינן לקמן בפרקין (בבא מציעא דף כ:) ולא חיישינן נמי שמא מאחר נפל אע"ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו בההיא גיטא נמי דאשתכח שהשליח שואל הגט ולא שייך למימר נמלך כיון שהגט ביד השליח דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ולא ניחוש כמו כן שמא מאחר נפל אף על גב דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו וא"ת אביי דאמר פ' האשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) דחיישינן לתרי יצחק אפי' לא הוחזקו תקשי ליה ממתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר וי"ל דמוקי לה דאשתכח חוץ לב"ד שאין השיירות מצויות כר' זירא אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת אי נמי מוקי מתני' דאשתכח בב"ד ואפי' הכי לא חיישינן לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת: אין הבעל מודה לא יחזיר - אע"ג דנאמנת לומר גרשתני (גיטין דף סד:) הכא אינה נאמנת דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה: ואפילו לזמן מרובה - תימה כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר פרק יש נוחלין (ב"ב דף קלד:) אפילו נפל מאחר נחזיר לה לראיה בעלמא וי"ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה אבל הכא שאומר שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד כו' - ואומר הבעל שהוא אותו יוסף וא"ת והלא כשאין העדים אומרים כן אינו נאמן לומר שהוא שלו אלא אנו חוששין שמא מאחר נפל ועתה שעדים אומרים שלא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון למה יהא נאמן ליחוש שמא לאחר חתמו ולא לזה וי"ל דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו לפי שסבור שלא איבד אחר גט רק הוא לכך אומר שהוא שלו אע"פ שאינו מכיר אבל כשעדים אומרים שלא חתמו רק על גט אחד של יוסף בן שמעון במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ואית ספרים דגרסי אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה אתי שפיר טפי וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה דאי ראו החתימה שהיא שלהם א"כ הוה ליה למימר מהו דתימא דלמא אתרמאי עדים כעדים וחתימה כחתימה: