בבא מציעא קד.

פרק ט׳ · המקבל שדה מחבירו

Bava Metzia 104a · Chapter 9: HaMekabbel Sadeh MeChavero

אִיבְּעִי לָךְ לְאֵתוֹיֵי בְּדַוְולָא. אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי תַּרְתֵּי מַתְנְיָתָא קַמָּיָיתָא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין בְּחַכְרָנוּתָא בֵּין בְּקַבְּלָנוּתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ: דְּאִיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא, וּדְאִיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא. אִם אָמַר לוֹ חֲכוֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה [וְכוּ׳]. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ, מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ – הִגִּיעוֹ שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״בֵּית כּוֹר״. ״כַּרְמָא אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״כַּרְמָא״. ״פַּרְדֵּס אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רִמּוֹנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״פַּרְדֵּסָא״. אַלְמָא אָמַר לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ. הָכִי נָמֵי נֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ! אָמַר שְׁמוּאֵל, לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר. אֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר – שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר – קְפֵידָא. רָבִינָא אָמַר: אִידֵּי וְאִידִי, דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר. מִדְּקָאָמַר ״זֶה״, מִכְּלַל דְּקָאֵי בְּגַוַּהּ עָסְקִינַן. בֵּית הַשְּׁלָחִין לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר? דְּקָאָמַר לֵיהּ: בֵּית הַשְּׁלָחִין כִּדְקָיְימָא הַשְׁתָּא. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהוֹבִירָהּ – שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״. גְּמָ׳ רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם מֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן כׇּל קׇרְבָּן וְקׇרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לָהּ אַחְרָיוּת: דְּאִית לִיךְ עֲלַי מִן קַדְמַת דְּנָא. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט, דְּתַנְיָא: אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּבִשְׁעַת כְּנִיסָתָן לַחוּפָּה בָּאִין אֲחֵרִים וְחוֹטְפִים אוֹתָם מֵהֶן, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים. אָמַר לָהֶן הִלֵּל הַזָּקֵן: הָבִיאוּ לִי כְּתוּבַּת אִמְּכֶם. הֵבִיאוּ לוֹ כְּתוּבַּת אִמָּן, וּמָצָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: לִכְשֶׁתִּכָּנְסִי לַחוּפָּה הֱוַי לִי לְאִינְתּוּ. וְלֹא עָשׂוּ בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ תַּשְׁלוּמְתָּא דְּאִית לְךָ עָלַי כֹּל קֳבֵל דֵּיכִי. טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא אִי לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קַנְיֵהּ. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁכְּנוֹ וְהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, וָמֵת – שׁוֹמְטוֹ מֵעַל גַּבֵּי בָּנָיו.

משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות - בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד: מכאן ואילך כו' - כל אחת אפרשנה במקומה: שמא בעלמא - כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך: לתך - חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה: אע"פ שאין בו גפנים - גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רימונים גרסינן: אמר לו מחכיר לחוכר - שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי: מתני' הובירה - שלא חרשה ולא זרעה: שמין אותה - כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו: אם אוביר - אעשנה בורה: ולא אעביד - ולא אעשה בה פעולה הראויה לה: גמ' דורש לשון הדיוט - שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו - שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אין יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני: כל הקרבנות שהיא חייבת - שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה: ה"ג לה בת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו אחראין דאיתא לי עלך מן קדמת דנא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא. וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי: כתובת אמן - שכותבין להן ביום אירוסין: לכשתכנסי לחופה - וקדושיהן ע"מ כן ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך: לא ימשכננו - על ידי שליח בית דין במשכון שהוא יתר על חובו: שכך הוא כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי - אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו זה בשטר יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין: טעמא דכתב ליה הכי - כלומר למה ליה למיכתב ליה והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו את העבוט ומת הלוה. שומטו המלוה מעל בניו ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכני' קנייה כי דידיה לגוביינא:

דאפשר לאתויי בדוולא - וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו: הני תרי מתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו' - ואע"ג דכשם שחולקין בתבואה ליתא בחכירות מ"מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות: אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר - לכאורה משמע דבא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין אמר ליה חוכר למחכיר בין אמר ליה מחכיר לחוכר אבל אי אפשר לומר כן דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי דקתני א"ל חכור לי שדה בית השלחין ואפ"ה משום האי טעמא דוקא הוי קפידא ולאו דוקא נקט מחכיר לחוכר דה"ה חוכר למחכיר אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא דבמחכיר לחוכר נמי הוה קפידא בכה"ג דאיירי מתני': היה דורש לשון הדיוט - לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא: הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאת לו יביא בעבורה שכתב לה אחריות דאית ליך שאתה חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפילו חובות שקדמו לנישואין ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה דקתני התם אפילו אכלה חלב או חיללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה לא ישלם ועד כאן לא מיבעיא לן בס"פ יש נוחלין (ב"ב דף קלט.) בלוותה ואכלה ועמדה ונשאת אי כלוקח הוי אי כיורש הוי אי כלוקח הוי ואין המלוה מוציא מיד הבעל אי כיורש הוי ומוציא אלא בנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי הבעל פשיטא דלא גבי וה"ה לוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה דלא משלם ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידו ובנדרים ובנדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפילו יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפילו ישמע זימנין דמיטרד כדאמר בנדרים בפ' נערה (נדרים דף עג.) ודלא. כרב אחא שהורה שהבעל חייב לפרוע חובת אשתו שלוותה קודם שנשאה מכח דר' יהודה דהכא: לא ימשכננו יותר מחובו - דאף על גב דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מכל מקום לא ימשכננו יותר מחובו: טעמא דכתב ליה הכי והא אמר רבי יוחנן כו' - ותימה והא כיון דדריש לשון הדיוט אפילו לא כתב נמי כדפרישית לעיל ומאי פריך לרבי יוחנן וי"ל דאם איתא דרבי יוחנן דאמר שומטו מעל גבי בניו דמכח לשון הדיוט קאמר היה לו לפרש: